דברי שאול עה"ת ומגילות ס

ולפענ"ד היה נראה דפירוש הרמב"ם התמדת השגחה או אור הנברא שניהם אמת. אמנם יש הבדל כי בהיות המקדש עומד א"כ שם היה התמדת ההשגחה וכביכול היה מעון לקדושת שמו יתברך וכל א"י היה אשר עיני ד' אלקיך דורש אותה וא"כ היה נקרא השכינה בשביל התמדת ההשגחה אבל בח"ל אין התמדת ההשגחה רק שנאצל כביכול אור נברא אשר גם בהיותינו בארץ לא לנו גלתה שכינה עמנו אבל שם לא שייך התמדת השכינה וז"ש במגילה דף כ"ח בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם והיינו אור הנברא ומהתימ' שהנוב"י לא העיר בזה אף שה' בדרך הלז והנה יעקב היה בהר המוריה מקום התמדת ההשגחה ולא היה כביכול אור הנברא והרגיש כביכול שעצמות אלקית היא כאן דהיינו התמדת השכינה וזה שאמר אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי והמפרשים הרגישו בזה ולפמ"ש אתי שפיר שם הוא אור הנברא וכאן היה התמדת השגח' וז"ש אין זה כי אם בית אלקים והיינו התמדת ההשגחה וזה שער השמים והיינו שמכוון נגד בהמ"ק של מעלה כמ"ש רש"י ודו"ק היטב כי הוא הערה חדשה ואם שגיתי ד' יכפר בעד

ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. אמרו בפסיקתא מימיו של אותו צדיק לא נצטער אלא על פנימי וחיצון. הכוונ' שהצדיק כל מגמתו שמבקש לחם לאכול ובגד ללבוש הוא אך כדי שלא יטרד בעניני העוה"ז ויבטל ממנו שלימות עבודתו בענין הרוחני ותענוג הנפש לכך לא ביקש יעקב רק לחם לאכול ובגד ללבוש שהוא חיי הסיפוק למען שכל עיקר תכלית מבוקשתו היה על ענין הפנימי (וחיצון) דהיינו בקשת הנפש ובקשת הגוף הוא רק למחסה ומגן שלא יטרידהו הבלי עוה"ז ולא יוכל לבקש עניני הנפש וז"ש ממולם לא נצטער אלא על פנימי וחיצון והיינו ענינים הפנימיים שצריכים עניני החיצונים למחסה ומגן וזהו שיסד הפייטן ביום שני של ר"ה חקם הטריפם פנימי וחיצון ומקורו מהפסיקתא הלז כמ"ש המפרש רז"ה שם וכוונתו ג"כ רק כדי הסיפוק חקם הטריפם וכמאמר שלמה המלך ע"ת רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חוקי והבן הדברים

והיה ד' לי לאלהים ובתרגום ויהי מימרא דד' לי לאלהא. נשאלתי מהרב המופלג מו"ה פייביל מ"ק בוטשאטש דמה רצה בזה התרגום דבכ"מ שהוא דרך ההגשמה וכדומה מבואר מימרא דד' אבל כאן מה קשה לו בזה ולא פירש כפשוטו שד' יהי' לאלקים. והשבתי כי לפענ"ד הענין בפשיטות דאיך שייך ששם הויה יהיה לאלקים והא שם הוי' הוא שם העצם יותר משם אלקים שהוא גם תואר לשופטים ורוזנים ודיינים ואיך יתכן שיאמר ששם הויה יהיה לאלקים ומחזי כשתי רשויות ח"ו וע"כ ביאר האונקלוס שמימרא דד' יהיה לי לאלקים והכוונ' לפענ"ד שאלקים הוא שופט ולקח לו מימרא דד' למשפט עליו אם לא יקיים כפי אשר קיבל עליו וכמו שלוקחין איזה דבר למצבה ע"ד שלקח יהושיע האבן שתשמע ותעיד כמו כן לקח הוא מימרא דד' שתעיד עליו כנלפענ"ד ועיין באבן עזרא על פסוק זה וברמב"ן

והיה ד' לי לאלקים: ובתרגום מימרא דר' לי לאלהא כבר כתבתי בזה כי נשאלתי מדוע לא תרגם כפשוטו דד' יהיה לי לאלהים וכאן לא שייך הגשמה וכדומה שהאונקלוס דרכו להרחיק וכאן לא שייך זאת וכתבתי בזה וכעת נ"ל דהנה מה שאמר אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי הכוונ' לדעתי דהנה כבר נודע מ"ש הלח"מ בפ"ד מיסודי התורה, דאף שהקב"ה לפעמים חוזר מהרעה אבל כשיאמר בשם הוי' לא מצינו חזרה ולפ"ז נסתפק כאן יעקב אם היה כאן בשם הויה שלא יהי' חזרה ולכך נדר נדר אם יהי' אלקים עמדי ושמרני והי' ד' לי לאלקים ויפה תרגם ויהי מימרא דד' לי לאלהא היינו שע"כ דיבר כאן בשם הויה שלא יתכן שום חזרה ודוק. וזהו אשר ידבר בשם ד' ולא יהי' הוא הדבר אשר לא דברו ד' דהנ' בשם הוי' לא שייך שום חזרה וטעם הדבר נראה דהנה כל השמות הקדושים נמצא מתואר גם המלאכים וגם ב"א כי שם אלקים הוא תואר לשופטים אבל שם הויה הוא שם העצם לד' לבדו ול"ש בו חזרה ודו"ק

וישא יעקב רגליו במדרש רבת אמר כיון שנתבשר בשורה טובה טעין לבא לרגלוהי הדא אמרא כרסא טעין לרגלה. הכוונ' לפענ"ד ע"פ מה שביארתי בחד"א לסוכה הא דאמרו לאתר דמתבעי תמן רגלוהי מובילין יתיה דהענין דרגל נקרא סבה כמ"ש המור' על פסוק ויברך ד' אותך לרגלי ולפ"ז ז"ש שהאדם חושב שהסבות מוליכות אותו אל מחוז חפצו ובאמת הוא להיפך מד' מצעדי גבר כוננו ולאתרא דמתבעי רגלוהי דהיינו הסבות מובילין יתיה ולפ"ז ז"ש גם כאן דכיון שנתבשר בשורה טובה נשא את רגליו והיינו שהוא הוליך את רגליו דהיינו הסבות והדמיון בזה דהליכות אדם הוא ע"י רגליו ומי שאין לו רגלים אינו יכול לילך אבל מי מסבב שילך הוא הלב שמחשב שצריך לו ללכת לאותו מקום ולכך אמר דלבא טעין לרגלוהי וז"ש כריסא טעין לרגלה ודו"ק

ויהי בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. לדעתי הכוונה ע"ד מה שאמרו מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי. והענין הוא לפענ"ד דהנה דרך המשתוקק לדבר הוא מונה הימים והשבועות כמה הם והנה הוא מרגיש בהימים והשבועות והיינו שאף שהשבועות בכלל הם מעטים מהימים בפרטות בכ"ז גם השבועות המעטות רבים בעיניו כמו הימים והנ' מבואר