דברי שאול עה"ת ומגילות תא

הוא מלשון אמות שוחקות שהוא ענין עודף וכבר הארכתי בזה בכמ' מקומות

והנה המן הרשע כגובה אפו חשב בלבו כי כל הגדולות אשר היה לו עשרו ורוב בניו הכל אינו כפי הראוי לו והוא ראוי ליותר גדולה וכבוד. והנ' אף שנשאו המלך על כל השרים אמר מפני שהוא נבון וחכם ראוי לזה וכ"ז אינו שוה לו אבל לאחר שקרא' אסתר להמלך עם המן אל הסעוד' א"כ השוות' אותו למלך א"כ מה לו עוד יקר וגדול' יותר והוא חשוב כמו המלך וגם בעיני המלכ' הוא כן ע"כ אז נתמלא סאתו. וזה שהעיד הכתוב ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב שאז הוד' בעצמו שכבר נתמלא סאתו וכיון שאז הגיע קיצו לפרוע לו כפל כל תגמולוהי ואין הקב"ה נפרע עד שנתמלא סאתו א"כ אז הגיע לזה וזה עצמו אשר חשב' אסתר להזמינו כי חשב' כי אולי עוד לא הגיע ספקו להנות מן העולם וע"כ אמר' לקרב קיצו וזה שהעיד הכתוב שכיון שכבר נתמלא ספקו ופגע תיכף במרדכי וימלא חימ' וכשהגיע לביתו וסיפר כבוד עשרו ורוב בניו ואשר נשאו על כל השרים ועבדי המלך וגם אל אסתר הוא קרוא עם המלך הוד' בעצמו כי כבר נתמלא סאתו אשר לא יקוה כלל ליתר שאת אבל כאשר אמר וכ"ז איננו שוה לי בכל עת אשר אני רוא' את מרדכי א"כ שוב לא נתמלא סאתו וע"כ נתן השי"ת בלב שריו לתת לו עצה שיעש' עץ והמלך יתל' אותו א"כ כבר שקט לבו כי חשב שבלי ספק המלך ימלא עצתו אז כבר נשלם לו כל חפצו ולכך התחיל באותו לילה מפלתו וזה שנתן הקב"ה בלב המלך אז באותו לילה לקרוא ספר הזכרונות והמן בא והיינו שאם לא היה נתמלא סאתו אז כיון שיש עדיין הכבוד הלז שהמלך חפץ ביקרו ולהלבישו בגדי המלך א"כ היה מוכרח להגיע להמן כאשר באמת חשב בלבו ולא היה אפשר לעשות כן לאדם אחר כי מזלו של המן שלט אז הגב' למעל' אבל כל שהגיע קיצו התחיל מפלתו ודו"ק היטב כי הוא ענין נפלא לדעתי ולפענ"ד מה שאמרו שאין הקב"ה נפרע מן האומ' עד שנתמלא' סאת' היינו שנותן לה כל השררות והכבוד וכל גדולת העוה"ז עד שיאמרו די ואז יפרע מהם

ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב וגו' ואח"כ אמרו ובא עם המלך שמח. לדעתי הכוונ' כי כבר אמרו בסוט' דף ט' אין הקב"ה נפרע מן האדם עד שנתמלא סאתו שנאמר במלאת ספקו יצר לו לדעתי הכוונ' שהקב"ה קצב לאדם עד מתי יהי' בגדול' וכמות הגדול' ואיכות' והנ' לפני שבר גאון וא"כ הקב"ה קצב לו עד כמה יהי' בגדולתו ומתי יפסוק ולכך אין הקב"ה נפרע מן האדם עד שתתמלא שמחתו וזה במלאת ספקו והיינו עד שיהי' לו כדי סיפוקו יצר לו אח"כ והנ' הרד"ק הביא בשם הר"י אבן גנאח ההבדל שבין שחוק לשמח' משמח' היינו סיפוק והנ' המן היה גדולתו נקצב עד שיתמלא ספקו דהיינו שהוא בעצמו מכיר ספקו וז"ש ויצא ביום ההוא שמח וטוב לב ואח"כ כאשר ראה שמרדכי לא קם ולא זע ממנו והוא מלא חימה אח"כ כתיב ויתאפק דהיינו שרצ' למלאות שמחתו ובא לביתו וסיפר להם את עשרו ורוב בניו ובכ"ז אינו שוה לו ואח"כ כאשר אמרו להמן בני ביתו שיצוה לתלות ובא עם המלך שמח והוא במחשב' הזאת הלך להמלך נמצא שנתמלא לו כל שמחתו כי הוא חשב שבודאי המלך יעש' כן ואח"כ בבוא להמלך ושאל לו מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו והוא חשב למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממנו א"כ נתמלא כל שאלתו שוב החל מפלתו ודו"ק תיטב

ותשלח בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו ולא קיבל וגו' ויגד לה מרדכי את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן וגו' ולצוות עליה לבא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה. והענין תמות הכי חשב' שמרדכי מחוסר בגדים היה וגם מ"ש את כל אשר קרהו הוא תמוה דמרדכי הצדיק לא יחשוב שבא במקר' והכל בהשגח' ולפענ"ד נרא' דהנ' ענין מקר' הוא ענינו כמי שהולך בדרך ואגב הוא הולך אצל כפר ועיר אשר לא עיקר מהלכו שמת רק שאגב הילוכו בדרך הלז הוא הקיף ובא בכפר הל' וגם דיבר שם עם איזה איש אשר פגעו במהלכו ולא נסע במכוון לדבר עם האיש שלא היה נוסע רק שדרך אגב הוא עוש' גם זאת. והנ' כמו כן אם חליל' כלה ונחרצ' על איזה עם שיכלו אז גם הטובים שבהם אף אם במכוין אינם תחת הגזיר' וזו הגזיר' תשלוט גם עליהם אם לא תהי' עיני ד' אליהם להצילם וז"ש קהלת כי מקר' בני אדם ואמר עת ופגע רע יקר' את כלם: והנ' אסתר בשמע' כל אשר עבר על מרדכי ועמו היא אמר' בנפש' אף אם חליל' כלה ונחרצ' על האומ' הישראלית להאבד אבל הצדיקים הגדולים כמו מרדכי אינו בכללם וע"ז שלח' להלביש בגדים למרדכי ולהסיר שקו מעליו היינו לנחמו שהוא אינו בכלל. וז"ש ויגד לה מרדכי את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר שלחו ביחודים לאבדם וכו' והיינו שעל העם היה הגזיר' חרוצ' וגם הוא נלכד בשחיתותם והמקר' שלטה בו. וע"כ ביקש מאתה לבקש על עמה וינצל גם הוא בתוכם והיא חשב' בתחל' כי היא ובית' וקרוביה ינצלו וזה ששלח לה אל תדמי בנפשך וגו' והיינו אדרבא שהקב"ה ירגיש בצערם של ישראל בכללות ואותן החושבים להנצל במקר' אדרבא הם לא ינצלו כי לא התעוררו בתשובה והעם ינצל כי שבו לד' וע"כ כאשר הבינ' זאת אמר' לך כנוס את כל היהודים ודו"ק: