דברי שאול עה"ת ומגילות שצד

הזהיר הקב"ה. שלא לשוב למצרים וכו' והדין ג' דכתיב והשיבך ד' מנכרים באניות והוא תימה דאדרבא שם מבואר דיחזרו למצרים והנרא' בזה דהנ' במה דאמרו בירושלמי לפרקמטיא אתה חוזר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים דאף אם שהה שם אח"כ ודר בה אינו עובר דעיקר מצות התור' שלא ידור בה אבל כל שההליכ' הי' לפרקמטיא אף שנשתקע אח"כ אינו עובר ע"ש פ"ו ה"ח שאינו לוקה והנ' כבר אמרו דמי שהלך בשידה תיבה ומגדל לבה"ק ופרעו ראש המגדל דאינו לוקה לפי שלא עבר בעת ההליכ' ולפ"ז כאן הקב"ה רצה להקל על חטאם ולכך הקב"ה ישיבם מצרים באניות ונמצא שהם לא הלכו ומה שמשתקעים שם אח"כ אינו עוברים ומזה נלמד שאסור לחזור למצרים והנה אם היו חוזרים לפרקמטיא הי' ג"כ שרי אבל כיון שדרשו שם במדרש באניות באלף כמו בעניות בעיי"ן וא"כ לא היו יורדין להסתחר שם ולכך השיבם הקב"ה באניות כדי שיהי' לאו שאין בו מעש' ודו"ק כי אף שהוא ע"ד תורני מכ"מ הענין נכון

בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו. הכוונ' כי לאשר מלך מעצמו ולא הי' יורש עצר א"כ ע"כ שהיו לו עושר ונכסים והי' גבור ומוכתר במעלות עד שקבלו אותו עליהם ולכך הרא' להם את עושר כבוד מלכותו וגם יקר תפארת גדולתו מצד עצמו

ויהי בימי אחשורוש במדרש בשלשה מקומית הזהיר הקב"ה שלא לשוב למצרים כי אשר ראיתם את מצרים היום וגו' לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד והשיבך ד' מצרים באניות. לכאור' הפסוק השלישי משמע איפכא וכבר דקדקו המפרשים. אמנם הכוונ' עפ"מ דאמרו בסוכ' דחטאו במה ששבו למצרים והביא עליהם הקב"ה האויב וחשב ללכת בחמשה ימים ובא בשלשה ע"ש. אמנם יש לומר בזה ע"פ מה דדרשו במדרש איכה באניות בעניות מתור' ועיין יפ"ע ופרשתי בחידושים שם דהכוונ' ע"פ מ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים דלסחור' מותר לשוב וכאן שהיו עניים אסורים לשוב למצרים וזהו עניוות מתור' והיינו ע"י שהיו עניים ולא שייך לומר ששבו לסחור' ולכך הי' עניות מתירה ודו"ק וא"כ זה שהזהיר' תור' שלא לשוב למצרים

וכלים מכלים שונים במדרש הביא כליו וכלי עולם נמצא שלו יפין משל עולם הביא כליו וכלי בית המקדש ונמצאו נאים ויפים מכליו. והוא תמוה דמנ"ל זאת ועיין יפ"ע והנרא' דק"ל על הפסוק דכבר נודע מ"ש המדקדק הגדול בצהר התיבה דתיבת מן הוא בענין נפרד אבל שמוש המ"ם משמע שהוא מדובק וחלק מחלקיו היא וכבר הארכתי בזה בכמה מקומות ולפ"ז קשה ליה להמדרש אם הפירוש כפשוטו שהביא כמה כלים שונים א"כ הוה כל כלי נפרד לעצמו הי' לו לכתוב וכלים מן כלים שונים וע"כ פירש שאותן הכלים בעצמם נשתנו שבערך כלי עולם נשתנו הכלים ליופי ובפני כלי המקדש נשתנו בעצמותם לגריעותא וא"כ אותן הכלים בעצמם נשתנו ויפול לשון מכלים ודו"ק היטב

ויין מלכות רב במדרש אית' להלן כתי' ולקבל אלפא חמרא שתי ברם הכא כתיב ויין מלכות רב כיד המלך ככוסות ביד המלך והוא תמוה ולפענ"ד נרא' דק"ל הלשון ויין מלכות רב כיד המלך ולא כתיב עד כמה הי' רב וע"ז משני דכיון דכתיב ולקבל אלפא חמרא שתי א"כ הי' רב ככוסות ביד המלך שהוא רב מאד שהיו שותין לקבל אלפא ונמצא שהי' יין רב מאד ודו"ק ועיין יד"מ ומ"כ

ויין מלכות רב כיד המלך והשתי' כדת אין אונס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש. הכוונ' לדעתי כי יקרה בכמה מסיבות שאין הבעה"ב כופה לשתות לסבת שחסרו לו משקאות וגם ירא לריבוי הוצאות שישתו יותר מדאי אבל כאן אמר שהי' יין מלכות רב כיד המלך ורק שמה שהי' השתיה כדת בלי אונס הי' לסבת כי כן הי' רצון המלך לבל יכפה לאיש ואיש ויהי' כרצון הנפש ויתכן עפ"ז גם מה שאמר וכלים מכלים שונים כי היו גדולים וקטנים והי' כ"ז רק רק למען יהי' כרצון איש ואיש ולא יכפוהו לשתות רק כפי מה שרוצ' לא מפני צרת עין

והשתיה כדת אין אונס כי כן יסר המלך על כל רב ביתו לעשות כרצין איש ואיש. במדרש א"ל הקב"ה אני איני יוצא ידי בריות ואתה מבקש לעשו' כרצון איש ואיש ע"ש שהאריך ולבסוף מסיק מי זה שעוש' רצון יריאיו זה הקב"ה שנאמר רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם. הכוונ' לפענ"ד עפמ"ש פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצין וראיתי כתוב בשם הרב המגיד המפואר דק' דובנא ז"ל שאמר עד"מ אחד בא לבית נדיב וא"ל הנדיב שתה יין וא"ל שאין תאב כעת ואם רצונך שאשתה תן לי לאכול ואהי' תאב לשתות וענהו הנדיב זה אין חפצי אני חפץ להשקיט תשוקת האנשים אבל לא לעשות להם תשוק' כדי שאשקיטם אח"כ מתאוותם וכביכול הקב"ה כך מדתו להצדיק נותן לו משאלותיו אך יש שע"י שיש לו מנה מבקש מאתים א"כ אדרבא עי"ז ניתוסף לו תאוה אז הקב"ה קופץ ידו וע"כ נשבע הרצון וז"ש ומשביע לכל חי רצון ע"ש

ובזה פירשתי נפתלי שבע רצון היינו מפני שים ודרום ירשה והי' שבע רצון שלא רצה לבקש כמשפט הצדיקים שאינם מבקשים מותרות והנה אם הקב"ה רצונו שהצדיק יוצלח והוא אין לו רצון הקב"ה