דברי שאול עה"ת ומגילות שצא

המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אוה"ע וכו' והוא שיקבל אותן ויעש' אותן מפני שצוה כך הקב"ה בתור' אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב וכו' ועיין בגליון הרמב"ם מ"ש שם. ולפ"ז אם זה בשבע מצות מכ"ש בשאר מצות אם אינו עושה אותה כהלכת' דהיינו מפני צווי הבורא בודאי אינו מקבל שכרו וצ"ל דהא דאמרו גוי העוסק בתור' או גוי ששבת חייב מיתה והובא ברבינו ספ"ו ה"ט שם היינו משום דבזה מנע אותם בפירוש שנאמר יום וליל' לא ישבותו וכן דרשו מורשה מאורס'

ובזה נרא' לפענ"ד הא דאמרו בשם ר"מ דעכו"ם העוסק בתור' הוא ככהן גדול שנאמר אשר יעש' אותם האדם וחי בהם והיינו אף עכו"ם בכלל אדם הוא והתוס' הקשו הא דרשינן אתם קרויים אדם כמ"ש בתוס' סנהדרין דף נ"ט ולפמ"ש יש לתרץ דהנ' בשבועות דף כ"ו אמרו האדם בשבוע' פרט לאנוס ופרש"י דהאדם היינו כשלבו עליו והוא אדם בכוונ' ולפ"ז גם כאן באמת עכו"ם יכול לעסוק בשבע מצות שלהם רק שיכוין לקיים מצות התור' לא בשביל הכרע הדעת וז"ש אלה המצות אשר יעשה האדם וחי בהם דהיינו כשלבו עליו ומה לבו עליו וחי בהם דהיינו חיים הנצחיים שיאמין כי זה היא חיותו לא בשביל הכרע דעתו ודו"ק. ומעת' כשיכריז הקב"ה מי שלא אכל בשר חזיר יבואו גם אומות העולם וירצו לקבל שכר כי יבינו כי אף מי שקיים רק מפאת הכרע דעתו ג"כ מקבל שכר אבל הקב"ה לא כיון רק מי שקיבל בשביל הכוונ' האמתית והנ' המופת לזה כי הנה בשר שקצים ורמשים זה מזיק יותר מבשר חזיר במורה נבוכים נתן טעם לכל איסורי נבילות וטריפות שקצים ורמשים שהוא מזיק לאדם ובחזיר לא מצא שום טעם והרי אומות העולם משיבין עליו מה טעם יש בה וא"כ כשלא אכלו בשר חזיר ואכלו נבילות וטריפות שקצים ורמשים שהוא בודאי מטמטם הלב ע"כ שלא כופו לקיים מצות הבורא רק מהכרע דעתו וא"כ שפיר מכריז הקב"ה שנית ויודיע להם כי אין מגיע להם שכר רק לבניו שקיימו בשביל מצות ד' ודו"ק וז"ש שמחזרת גדול' ומלכות לבעלי' ודו"ק והבן

כל עומת שבא כן ילך. הגיד לי הרב המאוה"ג אב"דק נעמריב וכעת אבד"ק סאמבור ני' מדרש פליא' שרא' שמובא בספר בית שמואל אחרון ערום במה יכסה יכסה בלבו או אינו אלא בפה ת"ל כל עומת שבא כן ילך והנה אף שאין דרכי לפרש ולבאר מדרשים כאלו שאינם מוזכרים ברבה ותנחומא בכ"ז נפל בדעתי ענין נאות לפי הזמן דהנה בעוה"ר נחלקו היום בית ישראל למחלקות רבות והנ' המתפקרים כולם אומרים שכל תכלית המצות הוא רק בין אדם לחבירו והאדם מצווה שיעזור לרעהו וייטיב עמו ללמדו דיעה ובינה אבל המצות שבין אדם למקום ותורת שדי ימזובו והנה מלבד כי התפקרו במצות המקום אף במצות שבין אדם לרעהו הם אומרים כי כל המצות הם אך לעזור לו שיהי' יוכל למצוא חית ידו וע"כ עושים מקום ספר ללמדו לשון עמים ולחשוב מחשבות ולעשות מלאכה אבל ללמד ספר תורת אלקים למען דעת מצות ד' ותורתו בחלה נפשם כי אומרים אך שוא עבוד אלקים וזה כל פרי חטאתם והנה האדם כשם שיקרא ערום מבלי לבוש הגשמי כן נקרא ערום אם אין לו לבוש הפנימי והנה זהו ששאל ערום במה יכסה היינו אם בא לפניו איש ערום ואין לו לבוש הפנימי ולא החיצון במה יכסה וע"ז אמר יכסה בלבו וכבר נודע כי הלב הוא משכן החכמה וע"ז אמר או אינו אלא יכסה. בפה כי כל עניני העוה"ז מכונים בשם כיסוי לפה כמ"ש כל עמל אדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא לזה אמר שהלא כתיב כל עומת שבא כן ילך ומאומ' לא מצא בידו וא"כ פשיטא שמה שהיא תכלית לנפש עדיף ולא משפט הקדימ' על צרכי הגוף שזה נצחי וזה אינו נשאר שהאדם כשירעב ויאכל אח"כ לא ידע השבע מפני הרעב אחרי כן וגם כשימות מה נשאר בידו אבל התור' והחכמה נשאר בידו כנלפענ"ד. והמשכיל בעת ההיא יבין כמה עמקו ויקרו דברי המדרש. ויתכן עוד יותר כי בעוה"ר בזמן הלז נתחדש בדור כת המדברים וכל כוחם אינו אלא בפיהם והוא סופר מהיר ודובר צחות בלשון לעז וזה כל השלימות וז"ש או אינו אלא בפה ת"ל כל עומת שבא כן ילך

תן חלק לשבעה גם לשמונ' עיין עירובין דף מ"ם שדרשו על שבעת ימי בראשית ושמנ' ימי מילה וחד דרש על שמנת ימי החג: ולפענ"ד יש רמז בזה לנרות חנוכה שבאמת מהראוי להיות רק שבע' כמ"ש הב"י באו"ח סי' תר"ע ועשו שמנה ולכך אמרו תן חלק לשבע' גם לשמנה. אמנם באמת לפענ"ד תלוי במה דנחלקו בר"ה דף ל"א אי חד אלפא חריב או תרי אלפי א"כ למ"ד תרי אלפי הוה שמנה והנרות רמז לזה ודו"ק

את הכל עשה יפה בעתו במדרש קהלת אפי' לדבר עביר' ולפענ"ד הכוונ' עפמ"ש דעש' דוחה הל"ת ודוקא בעידנא וז"ש את הכל עש' יפה בעתו והיינו לדבר עביר' בעדנא דוח' ודו"ק

ברבות הטובה רבו אוכליה ומה יתרון לבעליו כי אם ראות עיניו ביאור הדבר כמו מה שכתבו דמאן דאכיל דלאו דילי' בעית לאסתכולי בי' וא"כ היתרון לבעליו שהיא רואה והשאר בעיתו לראות ולפענ"ד נרא' דהנה יש בעה"ב שבעין רעה היא נותן לעבדיו ולפועליו ויש שנותן בעין טובה וא"כ שניהם נותנין מלחמם לאחרים רק שיש יתרון בראות עיניו שזה נותן