דברי שאול עה"ת ומגילות שצ

דעת הרמב"ם ודברי המאירי כתב הוא שלדעתו הכוונה שכל תכלית הבריא' לא נברא רק בשביל ישראל. וז"ש והאלקים יבקש את הנרדף דהיינו ישראל הנרדפים. והנני יוסיף על התוס' יו"ט דבאמת כל ענין מה שאין ליחס חידוש בעניני העולם הוא לפי שאין האומן הפועל שעוש' בנין נאה מקלקל את הבנין אם לא שנתחדש איזה ענין שקלקל הדברים וזה לא שייך בהשי"ת שיהיה שינוי ידיע' אצלו חליל' לאל מזה וא"כ ע"כ שכן היה בתחלת הבריא': אך לפ"ז נראה דלפעמים יש שהאומן ישנה מעשהו אף שידע היטב שכן ראוי להיות הבנין אבל כ"ז אם הבנין עשהו בשביל שימכור לאנשים כוללים וא"כ מסתמא עושהו בתכלית ההידור ואין דרכו לסתרו ואף שיבא איזה קונה ויבקש שיהיה בענין אחר הוא אומר בלבו שבלי ספק יבאו אנשים שיקנו אותו כמו שהוא וחס על טרחו ועמלו. אבל אם האומן עשה רק למען איש פרטי ובבא האיש ואמר שלי אין חפץ בבנין ארוך כ"א על תבנית מרובע א"כ הוא באמת מסכים שהבנין הוא נאה רק שאליו הצורך כך וכך הבנין א"כ אז האומן מקלקל מעשהו כי אחרי שכל תכלית בנינו לא היה רק בשביל זה וכל שלזה א"צ בו א"כ אין שייך בזה שינוי רצון. ומעת' גם בזה כל שתכלית הבריאה היה בשביל ישראל וא"כ כשהצורך להם שיקרע הים לא שייך שינוי במלאכת האומנים כי אם שבהם ענין השינוי ושפיר שייך לומר תנאי התנה הקב"ה במעש' בראשית כי אחרי שכל מעש' בראשית אינו רק למען ישראל א"כ כל מה שירצה האיש הישראלי ישתנ' עבורו והבן בדברים כי נעמו ת"ל

ושבתי אני וארא' את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש. והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עודנה. הכוונ' לפענ"ד ע"פ מ"ש העקידה בשער ק"ה במה שמצינו שאליהו הנביא חי וקיים ומשה רבינו מת ולכאור' נרא' שהמות היא חסרון גדול במין האנושי ולכאור' ירא' שאליהו גדול ממשה מה שאי אפשר שלא קם נביא כמשה והאריך בזה עפ"י דברי קהלת שאמר וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשיב אל אלקים אשר נתנה והורה בזה שתכלית שלימות האדם שלעת קיצו יפרדו שני חלקיו זה מזה בהפרדה גמורה וזה כשיהי' בחיים כל כך דבוק בד' עד שלא יתערב נפשו ולא תתקשר בחומריותו ופחיתותו הגופני זה התכלית הנכסף והמות הטוב וזה היה מיתת משה רבינו והאבות עולם אבל מי שיש לו נטייה קצת אל חלק הגופני באופן שלא הספיק טוהר נפשם להתגבר על החומר ולהתפשט ממנה לגמרי אבל נשאר עניינים חלושים שנמשך השכל אחר החומר בזה טוב שישאר בחיים כיון שלא יוכל להתפרד לגמרי והוא ענין אליהו הנביא ע"ה והדומיהם ע"ש שהוא דרוש נכבד ע"ש. וזה לדעתי מה שאמר יקר בעיני ד' המותה לחסידיו שבאמת שיהי' האיש כל כך שלם ואהוב לאלקים שיהי' המות בדרך הפרד' גמור' זה דבר קשה ויקר המציאות זעיר שם זעיר שם ולכך אמר יקר בעיני ד' המותה לחסידיו היינו שגם בעיניו יפלא מציאות איש כזה שיהיה בתכלית השלימות כל כך עד שיהיה נקרא מותה לחסידיו והרב' הארכתי בדרוש הלז בהספד של ח"ז הרב החכם ז"ל ולפ"ז יתפרש המאמר כמין חומר כי באמת אחר שראה שלמה המלך ע"ה רוב בני אדם ששכלם נמשך כל כך אחר החומר עד שראה דמעת העשוקים ואין להם מנחם וכמ"ש רש"י בשם הספרי שראה נפשותם העשוקות ביד מלאכי משחית ואכזרים ועיין בעקידה שם מה שהאריך בזה ולכך שבח המתים שכבר מתו וזה קאי על האבות ועל דוד כמ"ש רש"י שלא שלט יצר בקרבם והיינו שלא נתעצם חלק השכלי שלהם עם חלק החומרי וכבר התפאר דוד ולבי חלל בקרבי דהיינו שלא היה לו רק לב אחד כדרשת חז"ל וא"כ זהו המיתה היפה מאשר המה חיים עודנה והיינו שאליהו ז"ל שנשאר חי עודנה ומה יקר לשון חכמים אשר המה חיים עודנה והבן בדברים

במדרש קהלת על פסוק מה שהי' הוא שיהי' רבנן אמרו לעתיד לבא הקב"ה מוציא כרוז ואומר כל מי שלא אכל בשר חזיר מימיו יבא ויטול שכרו ובאים מאומות העולם שלא אכלו בשר חזיר מימיהם והם באים ליטול שכרם באותה שעה הקב"ה אומר נשתכרו אלו שני עולמות וכו' באותו שעה הקב"ה מוציא כרוז פעם שניה ומכריז לאומר כל מי שלא אכל בשר נבילות וטריפות שקצים ורמשים אם לא אכל משלו אכל משל חבירו וכו' המאמר תמוה דחליל' להשם שיחזיר בו וכבר הכריז מי שלא אכל בשר חזיר יבא ויטול שכרו ולמה ימנע מאו"ה שלא אכלו חזיר והנרא' בזה דהנה הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות מלכים הלכ' יו"ד כתב דבן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התור' כדי לקבל שכרו אין מונעין אותו לעשות' כהלכת' ואם הביא עולה מקבלין ממנו והנה הכ"מ לא כתב מקורו. ולכאור' רציתי לומר דלפי שהעול' מכפרת על עשה וא"כ ע"כ דיכול לעשות איזה מצוה שירצ' דאל"כ על מה יביא עול' ועיין בפ"ג ממעה"ק ה"ב דרק עולות מקבלין ממנו אבל באמת זה אינו דגם עולת העוף מביאין ולחד מ"ד במנחות דף ע"ג גם שלמים ותודה מביאין אבל באמת אם העכו"ם רוצה לעשות המצוה יוכל לקיים ומקורו מהמדרש הלז דאמר הקב"ה כל מי שלא אכל בשר חזיר יבא ויטול שכרו. אך מ"ש רבינו אין מונעין אותו לעשות' כהלכת' נרא' לפענ"ד דהכוונ' למ"ש פ"ח מהלכות מלכים הי"א כל