דברי שאול עה"ת ומגילות שפ

דאויב נקרא בלב וצר הוא בפועל וכבר פרשתי במגלת אסתר במה שאמרו איש צר ואויב דבקש' להראות על אחשורוש ובא מלאך וסטרה והראת' על המן דהמן הי' צר בפועל ואחשורוש הי' אויב בלב וכמאמרם משל לתל וחריץ. ולפ"ז ז"ש שכאן הי' שניהם להקב"ה דרך קשתו כאויב ודרש על פרעה דאמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל והיינו דאויב אינו מרא' מה ששונא בפועל והוא מתנצל שאינו רודף להרג רק לחלק שלל אבל נצב ימינו היינו בפועל כצר וע"כ דרשו בהמן שהי' צר בפועל וזה שדרשו אמר אויב על עשו שנאמר יען אמר האויב וזה ביחזקאל סי' ל"ו ושם כתיב אח"כ האח עליכם ובמות עילם הית' לנו למורש' והיינו שעשיו מתנצל ששמחתו העיקרי הוא על שבמות עילם הית' לו למורש' ובאמת זה שוא ששמחתו העיקר על מפלתינו ח"ו ולכך נקרא אויב ודו"ק

זנח ד' מזבחו נאר מקדשו במדרש אתה מוצא בשע' שנכנסו גוים לבהמ"ק נתנו ידיהם תחת ערפיהם והפכו פניהם כלפי מעל' וחרפו וגדפו ועשו מסגרי של גליאסן שלהן וראשן בארץ הדא הוא דכתיב הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה קול נתנו שבית ד' כיום מועד ר"ח ור"א וכו' מכח אותו קול נפלה בבל דכתיב נפלה נפלה בבל וכל פסילי אלהיה שבר לארץ המדרש סתום וחתום ולפענ"ד היא מליצ' נפלא' דהנ' הקרבנות שאנו היינו מקריבים במקדש ביום מועד אף כי הבהמות הם בע"ח גשמי ובכ"ז היינו מתקרבים אליו בזה ונמצא ענין שלמטה הי' מועיל לעלות מעל' מעל' והנה הגוים שנכנסו למקדש גם הם חשבו בהבליהם יבדל הטמא מהטהור שבגלולי הבליהם לא די שחרבו למטה המקדש כי גם רצו להושיט ידיהם למעל' וכבר אמר יודע כמביא למעל' שכביכול חשבו לדקור עצמן ועיין רש"י שם ובמפרשים והנה זה שאמר שנתנו ידיהם תחת ערפיהם וכבר נודע כי הידים לפנים והעורף מאחוריו והם רצו לעלות ממט' למעל' ע"כ הפכו ידיהם תחת ערפיהם והפכו פניהם כלפי מעלה. וזה שכתוב ועשו מסגר של גליאסין וראשן בארץ וכפירוש המ"כ שהפכו פניהם כלפי מעל' והיינו ממטה למעל' וזה שכתוב שאחר שהסגיר חומות ארמנותי' חשבו לעלות ממט' למעל' שהפסילים היו עומדים למעל' וז"ש אח"כ שגם מלכות זו כן עשת' וז"ש מקול שלהם נפלה בבל והיינו דגם בבבל הי' כן שנפל' בבל ואח"כ פסילי אלהיהם שבר לארץ והיו ג"כ ממטה למעל' וזה שכתוב בסוף שאף הן נפלו מאותו קול והביא הפסוק קול שאון מעיר קול מהיכל קול ד' משלם גמול לאויביו והיינו שהעיר היא מלמט' להיכל וכשיהי' אתערות' אתערות' דלתת' ויעל' הקול מעיר יעל' להיכל וקול ד' משלם גמול לאויביו ודו"ק כי לדעתי היא נקוד' נפלאה

חשב ד' להשחית בת ציון נטה קו אר"י לא מן כדין אלא מן עלמא כן הגיה באות אמת עיין במ"כ הדא הוא דכתיב כי על אפו וכו' אר"א כאדם שעובר במקום מטונף ועקם את חוטמו. הכוונ' לפענ"ד דק' לי' אם הי' על אפו וחמתו מני אז שבנה ציון א"כ למה בנה אותו וע"ז אמר שגם בבו"ד מצינו כן שלפעמים צריך לעבור במקום מטונף ומעקם את חוטמו וק' למה הלך שצריך לעקם את חוטמו וע"כ שצריך לילך שם ועוקם חוטמו וכביכול גם בהקב"ה הוא כן. עוד נ"ל דק' לי' להמדרש מה דכתיב על אפו ואיך נודע בהשם שכועס דבאדם נרא' בפניו אבל כביכול בהקב"ה לא שייך זאת ורק ממה שנרא' מהרושם שעוש' וכבר כתבתי כן בשם הגאון מוהר"ץ העליר בעהמ"ח טיב גיטין שפי' בזה כל אף עושה רושם והיינו שאל"כ מה ניכר שכועס וזה שאמר כי על אפו וממה ניכר מהחרבן שעש' אח"כ ניכר שהי' על אפו וזה שאמר כאדם שעובר במקום מטונף ועוקם חוטמו והענין אם אחד שהוא תותרן שאינו מרגיש ריח רע אם הולך במקום מטונף לא יוכל להרגיש כלל אבל כשרוא' שאחד הלך ועקם חוטמו ע"כ שריח רע הי' שם ודו"ק היטב

בפסוק הזאת העיר שיאמרו וגו' במדרש פרקמטיטא סליק לזבניא עמריה דמך ולא זבין אמר דין דאתון אמרין משוש לכל הארץ קרן וזבין אמר טבאית אמריתו משוש כל הארץ. הכוונ' לפענ"ד רי הוגד לי בשם המהרש"א בחידושי אגדות ואני לא ראיתיו שאמר נמצא שבע"מ עושה מלאכתו מיני בגדים ולוקחין ממנו לחתונ' ולהיפך ח"ו לתכריכין ואמר שהענין הוא כפי מה שהבע"מ הי' בעת אריגתו או שאר מלאכות אם היה בעת ההיא בשמחה ובחדוה אז לוקחין לבגדי חתונ' ואם הי' בעצבות לוקחין ממנו לאבל ח"ו. והענין הוא דהפעול' הולך אחר הפועל וכוונתו ומחשבתו וכפי תכונת הנפש שהי' בו. והנה ענין דמך וקרן היא מליצ' על שמחה ועצבות שבעת שישן כל כחותיו בטלים ונרפים ואחד מששים במיתה ובעת שהוא קם משנתו הוא בחיל וכח והנה גם הפרקמטיטא הוה אזל למזבן עמריה דהיינו מלאכתו ולזה אמר שבירושלים שהי' משוש לכל הארץ וכל עצבות לא הי' בה ולכך כשהי' דמיך לא יכול למכור והוה אמר דין דאתון אמרין משיש לכל הארץ והיינו שלא הבין שהחסרון והמום בו ובמלאכתו שהי' בעצבות אבל כשהי' קרן בעת עובדו המלאכ' הי' זבן ואמר טבאית אמריתו משוש לכל הארץ ולדעתי מה שאמר כפה של חשבונות הי' חוץ לירושלים מרמז על מה שאמר במדרש לעיל דהי' אבן חוץ לירושלים וכל מי שרוצ' למות הי' הולך אצל אבן זה ומת וז"ש כפה של חשבונות והיינו שחשב עם קונהו וכשהי' צריך למות הי' הולך שם למען יהי' בתוך ירושלים בשמח' ולא יוסיף. עצב בה ועיין יפ"ע

עשה ד' אשר זמם במדרש שמא כך עשה ח"ו אלא