דברי שאול עה"ת ומגילות שעג

לנו אבל אין תועלת מגיע לנו במה שזה נעשה צר לזה אמר יכול על מגן ת"ל על רוב פשעי' והיינו שזה רחמים וחסד על רוב פשעינו שנתכפר בהגדלת הצער ולא נזוק כל כך וז"ב ודו"ק

לאמותם יאמרו איה דגן ויין בהתעטפם כחלל ברחובות עיר הכוונ' לדעתי שרצ' לצייר כמה גדול הכאב כי הנה בעת החרבן ילד שהי' מתענג על כל טוב ואכל לחם ושתה יין ובעת החרבן הילד לא הבין כלל למה לא יתנו לו לחם ויין והוא אינו מבין וכמה גדול הצער של האם שלא תוכל להכין להילד שאין לה אף לחם שעורים ולא מים לשתות והבן

הרגת ביום אפך טבחת לא חמלת הכוונ' לדעתי דהנה אמרו כשהרג ראשו של אחד מהם כבר נח רוגזיה ודוקא הרג אבל פצע לא ואמר כאן מליצ' נפלא' שאף שהרגת ביום אפך טבחת ולא בפציעה לבד כ"א בהריג' ממש ואפ"ה לא חמלת ולא נח כעסך

ויצא מבת ציון במדרש מן בת כתיב אר"א יש לנו מנה אחת יפה זה הקב"ה שכתוב ד' מנת חלקי וכוסי כל הדרה זה הקב"ה וכו'. הכוונ' נראה לפענ"ד עפמ"ש בצהר התיב' לחלק בין היכא דכתיב מן ובין היכא דכתיב במ"ם לבד כמו מבת וכדומה דמן הוא ענין נפרד מהדבר ובמ"ם לבד הוא חלק מחלקי הדבר שאינו נפרד והנה הקב"ה כביכול הוא דבוק בישראל כשזוכים ולפעמים הם נפרדים ולכך בא לפרש הקרי והכתיב דכתיב מבת ומשמע דבר שאינו נפרד ומן משמע דבר הנפרד. לזה אמר יש לנו מנה אחת יפה זה הקב"ה שנאמר ד' מנת חלקי ולכך שייך לשון מבת ומן בת ודו"ק היטב

וזה דמסיים בסוף המאמר וכיון שגלו תנוקות גלתה שכינה עמהם הדא הוא דכתיב עולליה הלכו שבי לפני צר ויצא מבת ציון והיינו דעולליה הם דברים נפרדים ונופל לשון מן אבל כיון שגלתה שכינה עמהם לכך כתיב מבת ציון ודו"ק היטב

ובזה מבואר היטב מה שדרש בפתיח' אילו זכיתם הייתם קורים והתהלכתי בתוככם עכשיו אתם קורים ויצא מן בת ציון כל הדרה והיינו שוהתהלכתי בתוככם משמע שהצדיקים נעשו מעון לשכינה כמ"ש הכוזר והרמב"ן על פסוק ולדבק' בו ולא שייך לשון מן שהוא מורה על נפרד אבל אם לא זכיתם ואינו בתוכם רק בציון א"כ הוה נפרד ולכך אתם קורים מן בת ציון דמן הוה לשון נפרד ודו"ק היטב ומדוקדק מה דנקט מן בת ציון ולא אמר שקורים מבת ציון ודו"ק היטב

במדרש על פסוק טומאת' בשוליה מצינו שסילוקן של צדיקים קש' לפני הקב"ה יותר ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנ' תור' וחורבן בהמ"ק שבתוכחות כתיב והפלא ד' את מכותך ובחורבן בהמ"ק כתיב ותרד פלאים אבל בסילוקן של צדיקים כתיב לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא וכל כך למה ואבדה חכמת חכמיו וכו' וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי ע"פ מה שעינינו הרואות שהרופא כשיבא לבית החול' וישאל אותו על מה אתה נאנח וכואב והחול' ישיב לו אבר פלוני כואב לי ומיד ידע הרופא מה לעשות לו ויכתוב לו סם פלוני וכדומה ושב ורפא לו אבל זה שיחריד לב הרופא כשיבא לאיש אחד ורואה אותו בריא ושלם והחול' אינו יודע כלל חליו וסבתו והרופא לא יוכל למצוא איזה אבר שיחלה והחולה אינו יודע רק שכואב לו וא"י א זה מקום ואיזה אבר וסבת החולי אז הרופא לא יוכל לדעת מה יעשה לו וישאר נבוך ומשומם וזה לדעתי שבתוכחות אם אמנם נפלנו עשר מעלות אחורנית וכמו כן חורבן בהמ"ק אבל ידעו סבת החולי וע"כ יכלו למצוא עזר ותרופ' שכלם הרגישו החולי וידעו מקודם אבל סלוקן של צדיקים אינם מרגישין כלל החסרון ואיך יתרפא וזה שכתוב וכל כך למה ואבדה חכמת חכמיו שבאמת באבדן החכמים היו העם מרגישים. ג"כ אבל באמת לא נעדרו החכמים רק חכמת חכמיו נעדר דהיינו שבעוונות הדור אותן החכמים באמת לא נחשבו ובעוה"ר בדור הזה נתקיים בנו זאת שהחכמים בתלמוד וידם רב להם בתלמוד ובפוסקים לא נחשבו אך מדברים בשפת לועז ואטלקי וכדומה וא"כ באמת עוד ת"ל לא אלמן ישראל מהחכמים רק שחכמתם כאין נחשב. וזה מה שיוסיף להפליא העם הזה הפלא ופלא שלא נחסר להם כלל אך באמת מאין בא לישראל זאת הוא מסבת גלות והטלטול שרצו להתקרב להמלכים והשרים וקרבתם יחפצון ובעונותיהם רוצים לדמות עצמם אליהם וזה שמסיים המדרש ורוה"ק צווח ראה ד' את עניי כי הגדיל אויב והיינו שאך זה סבת החלי שלא נודע כלל ודו"ק היטב והמשכיל בעין פקוחה בדור הזה ימצא כי כן הוא

במדרש ידו פרש צר אתה מוצא בשעה שנכנסו האויבים לבהמ"ק נכנסו עמונים ומואבים עמהם והיו הכל רצין לבוז כסף וזהב ועמון ומואב רצין לבוז את התור' כדי לעקור לא יבא עמון ומואב בקהל ד'. הכוונ' לדעתי כי יש שני מיני שונאים יש ששונא את חברו ורוצה לקחת כל ממונו ורכושו ויש שרוצ' להרוג אותו ויש שאינו רוצה ממונו ולא כופר כ"א לטול את נפשו ונשמתו והנה המין הא' והמין הב' יוכל לעשות אף בלא רצון הנגזל והנהרג אבל זה שרוצ' לשלול דתו ואמנתו לטול את נפשתו ונשמתו זה לא יוכל לאנסו שסוף סוף לא יקבל ברצון כ"א מחמת האונס וזה אינו יוכל רק אדרבא לקרבו ולהראות לו אהבתו עד כי ישלול ממנו כל הדת והנה כל האויבים לא רצו רק לטול ממונם של ישראל אבל עמון ומואב לא רצו הממון כ"א