דברי שאול עה"ת ומגילות שע

רק שהיא מלחכת ועי"ז נעש' משוקץ. כמו כן אילו לא היו רוצים לשמוע להנביאים היה ניכר הבזיון אבל באמת הם כבדו בפיהם להנביאים רק שבלבם לא אבו שמוע. וז"ש ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו. ולכאור' הוא מוקש' דאחר שאמר שמלעיבים במלאכי אלקים למה חזרו ומתעתעים בנביאיו אמנם באמת אדרב' הם כבדו בפיהם. ולזה אמר שהיא כפר' המלחכת בפיה ובכ"ז נעש' מגואל ומשוקץ. וז"ש אח"כ שהיו מרמזין בעיניהם ומורין באצבעותיהם ואומרים החזון אשר הוא חוזה לימים רבים הוא וא"כ היו מודים בהנביאים רק שרחקו לימים רבים ועי"ז העונש חזק שאלו היו כופרים בנבואה לא היה קשה כל כך ודו"ק

שם שן רוע' ורגל מועדת אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע כשבאת לרעות אותנו השן אכל' ומדק' אחרי' ולמה שן רוע' אוכלת אותנו ורגל רופסת אותנו מפני בטחונ' של ע"ז על שבגדנו בצורנו. הכונ' לפענ"ד ע"ד שנודע מפי סופרים ומפי ספרים שבעת שהיינו בא"י היה עיקר ההשפע' לנו ותמצית ההשפע' קבלו האומות לא כן עכשיו שהם יש להם עיקר ההשפע' ומשם ימשך לנו תמצית ההשפע' מקצת מן המקצת וז"ש כשבאת לרעות אותנו השן אכל' ומדק' אחריה לקח הדמיון כמו שהשן לוקח כל המאכל ומדק' ומשברה כמו כן העיקר לוקח השן שהוא משל על האומות ומה שמדקת ומשברת זה שייך לנו ועוד הוסיפ' שאף אותו המקצת לוקחת לעצמ' וז"ש ולמה שן רוע' אותנו ורגל רופסת אותנו וע"ז השיב מפני בטחונ' של ע"ז על שבגדנו בצורנו

שם זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך זה סנהדרין שהן קרוין לבן של ישראל וכיון שהן מכעיסים אותי לית לבי לחוקקי ישראל אמר הקב"ה כי נגע עד לבך זה בהמ"ק. הענין נרא' לפענ"ד דהנה באמת הבהמ"ק שנחרב אמרו ששפך חמתו על עצים ואבנים ולכאור' יחשבו ישראל כי הי' זאת להם לפליט' אבל באמת אחרי העיון היטב באמת הבהמ"ק גרמ' להם כל הצרות והענין שבאמת הסנהדרין שהיו יושבין בלשכת הגזית ושאבו רוח הקודש ושפע קדוש' משם נפוץ ע"פ כל העם אבל אחרי כי נחרב הבהמ"ק אז נהרס כל היסוד והסנהדרין גלו או אז נתבטל כל הענין עד שגרמ' גלות כל ישראל וז"ש זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך והיינו זה סנהדרין. לזה אמר הטעם כיון שהם מכעיסין אותי למה לבי לחוקקי ישראל אמר הקב"ה כי נגע עד לבך זה בהמ"ק והיינו שבהמ"ק גרם לך מה שסנהדרין לא זכו לרוה"ק ומשם נמשך כל הצרות ודו"ק

אמרו בגוים לא יוסיפו לגור פני ד' חלקם לא יוסיף להביטם. הענין לדעתי כי לאשר אמרו חז"ל חבור עצבים אפרים הנח לו ודרשו דאף שישראל עובדין ע"ז אם חבורים הם דהיינו ששלום בינותם הנח לו ע"ש וא"כ זה שאמרו הגוים שלא יוסיפו לגור ונתנו הטעם שפני ד' חלקם ואין להם אחדות וע"כ לא יוסיף להביטם. ומה נכבד המליצ' כי לאשר כתיב יאר ד' פניו אליך וישם לך שלום וא"כ אם פני ד' חלקם לא יוסיף להביטם ודו"ק

שבתם וקימתם הביט' אני מנגינתם תשיב להם גמול ד' כמעש' ידיהם. הכוונ' לדעתי כי לאשר הרמב"ם בספרו הי"ד כתב כי עיקר עונש של פרעה והמצרים היה לאשר כל אחד היה יכול להתנצל ולא לעשות רע לאמר שלא היה הכוונ' רק על הכלל והראב"ד כתב שעיקר הוא מה שתוסיפו על גזירת הבורא יעו"ש ולזה אמר כי אחרי שהוסיפו על הכוונ' א"כ לא כוונו לעשות גזירת הבורא רק מפני ששנאו את ישראל ע"כ אמר כיון שאני מנגינתם ע"כ תשיב להם גמול כמעש' ידיהם כי לא כוונו למען שמו רק לכוונת הרע ודו"ק

יתן למכהו לחי ישבע בחרפ'.הכוונ' לדעתי שמלמד לאנוש בינ' מוסר השכל שבבוא עליו הצרה לא יחפש חפש מחופש להקל מעליו הצער כי אז יהי' מוכרח לבא עליו עוד צרה ח"ו כי הקב"ה שולח היסורים לנקות מעון ואם לא ירגיש בצערו אז צריך עוד יסורים וכמ"ש בעקיד' בביאור הכתוב וימאן להתנחם כי אמר כי ארד אל בני אבל שאול' יעו"ש ולפ"ז אמר גם כאן כי יתן למכהו לחי וישבע בחרפה והיינו שמשביע נפשו בחרפ' למען יכופר עונו בזה ולא יחפש למצוא מקום להקל מעליו הצר' כי אז חליל' יוסיף עליו יסורים חלילה והבן

בפתיחה על פסוק כה אמר ד' צבאות התבוננו וקראו למקוננות ר"י אמר למלך שהי' לו שני בנים כעס על הראשון נטל את המקל וחבטו והגלהו אמר אוי לזה מאיזה שלוה נגל' כעס על השני וכו' אמר אנא הוא דתרבות בישא כך כשגלו עשרת השבטים והתחיל הקב"ה אומר להם את הפסוק הזה אוי להם כי נדדו ממני וכיון שגלו יהודה ובנימין כביכול הקב"ה אומר אוי לי על שברי. הכוונ' לפענ"ד ע"פ מ"ש התוס' ביבמות דף י"ט על הא דאמרו אוי לו על אשתו דלשון אוי לא יצדק רק באם אינו פושע בדבר יכול להתאונן אוי לי אבל כשפשע א"כ מה יתאונן והא הוא גרם כן ע"ש וגם כאן כשכעס על הראשון וחשב האב שהבן גרם לו כל זאת שפיר קינן עליו אוי לזה מאיזה שלוה נגל' אבל אח"כ אמר אנא הוא דתרבות בישא והיינו שאני גרמתי לי והיאך שייך לשון אוי ע"ז החוטא ולכך כשגלו עשרת השבטים התחיל הקב"ה ואמר אוי להם שכביכול קינן על הם שאוי להם כי נדדו ממני היינו שהם הפושעים אבל כשגלו יהודה ובנימין אז