דברי שאול עה"ת ומגילות שנג

סמכוני באשישות. במדרש א"ר לוי לשעבר היתה פרוט' מצויה והיה אדם מתאוה לשמוע דבר הלכ' וכו' ועיין במס' סופרים פט"ז ותמצא שמעתיק קצת מזה המדרש בשינוי לשון ותדע להיישיר הגירסא ומהתימ' על הגאון מהרי"פ שלא הרגיש כלל בזה ומה שנרשם בצדו עיין עירובין י"ג צריך לומר הציון על הלכ' ז' דו"ק ותשכח

נופת הטופנ' שפתותיך כלה. לפענ"ד המליצ' דהנ' כבר אמרו שת"ח צריך להיות מקושט בכ"ד קישוטין כמו שהכל' מקושטת בכ"ד מיני קישוטין. ולזה אמר נופת תטופנה שפתותיך היינו שיאמר המאמר מסודר ונכון ויהיה דומה לכלה המקושטת בכ"ד מיני קישוטין שזה קישוט לת"ח שבקי בכ"ד ואומר המאמר על נכון והבן

הנך יפה רעיתי הנך יפה. ר"א אמר הוא קלסה בלשון כפול הנך יפה רעיתי הנך יפה שאם ביקש לו לעשות אומה אחרת שהוא יכול היא קלסתו בלשון פשוט הנך יפה דודי אף נעים. הכוונ' לפענ"ד דהנ' יש שתי עניני חשיבות יש חשיבות מצד עצמו ויש חשיבות מצד מאמר המצטרף עד"מ שישראל יש להם חשיבות מצד עצמם שהם ישראלים והאומות כלם עובדי ע"ז אבל יש להם חשיבות גם אם היו אומות העולם מתנדבים לעבוד את ד' היה לנפש הישראלי הכשר רב ויתרון וז"ש שהוא קלסה בלשון כפול הנך יפה רעיתי הנך יפה וז"ש שאם ביקש לעשות לו אומה אחרת הוא יכול וא"כ הקב"ה מקלסם שאף אם היו לו אומה אחרת ג"כ עובדים אותו בכ"ז נפש הישראלי יתרון הרבה לו אבל הם להקב"ה כביכול לא שייך לקלסו רק בלשון פשוט של"ש מאמר המצטרף שכלם כאין נגדו ומי ידמה לו והוא אחד ואין שני וז"ש ר"ח אף היא קלסתו בלשון כפול הנך יפה דודי אף נעים אף שאתה מביא עלי יסורים נעים הוא למה שאת אחזירני ומביאני לידי מוטב וא"כ יש לו יתרון שאדון בו"ד העבד לא יקלסו רק בשע' שהוא מטיב לו אבל בשע' שמענישו לא שייך לקלס אבל הקב"ה נוכל לקלסו שגם שמעניש אותנו לתכליתינו הוא ודו"ק

שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה. במדרש ר"א אמר לאחד שהיה לו שתי מרגליות טובות ונתנן בכף מאזנים לא זו גדולה מזו ולא זו גדולה מזו אף משה ואהרן שווים הכוונ' דהנ' יש שני דברים שבהתחברם הם ענין אחד עד"מ חרוזי מרגליות שאף הקטנים הם ע"י החיבור והסידור שווים ואם היו בפני עצמן לא היו שווים כל כך ולזה אמר שהי' לו שתי מרגליות ונתנן בכף מאזנים והיו מדה במד' משקל במשקל כך משה ואהרן שווים הם ממש לא שהתחברותם היה יפה רק שבפני עצעם כל אחד שוה לחבירו ודו"ק

אפריון עשה לו המלך שלמה וגו' רפידתו זהב וגוי הוכו רצוף אהב'. הכוונ' דהנה יש ערב וטוב ומועיל והנה ערב נחלש התאוו' אחרי השיגו אותו משא"כ הטוב וכ"ש המועיל שתאהב' לא נחלש. והנה ז"ש שהי' רפידתו זהב וזה מתאוות הערב והי' צריך שתהי' נחלש אבל באמת הי' מצד המועיל וזה נקרא רצוף שכמו אם אדם ירצף הדברים זה לזה הוא עומד רצוף כפי שנסדר כן נתקיים כמו כן הי' האהב' נתקיים והי' רצוף אהב'

צוארך בחרוזים עיין במדרש שאמר אית דידע למחרז ולא ידע למקדח ואית דידע למקדח ולא ידע למחרז ברם אנא הוינא חרוזא ואנא הוינא קדוחא הענין נרא' לפענ"ד דבתור' הקדוש' יש שני פנים אם להעמיק בה וכל ענין בפני עצמו יוכל להמעמיק להוציא פרחים רבים וגם יש פנים אחרים וכבר אמרו ד"ת עניים במקום הזה ועשירים במקו' אחר ומי שיוכל לקשר המאמרים מאחד לחבירו אף שלא יהי' עומק כל כך ג"כ טוב ויפה

והנה גם במרגליות יש כך לפעמים יש שאין לו כל כך מרגליות רק מעט אבל אותם המעטים הם הם טובים ויפים ונאים בתכלית היופי אבל לא יוכל לתלותם על צואר כי מעטים המה ויש שיש לו הרבה מרגליות אבל לא טובים רק שע"י שמסדרם בסידור נפלא הם נאים אבל נמצא עשירים שיש להם הרבה מרגליות ויוכל לקשרם יחד וגם כל מרגליות בפני עצמה טובה מאד בתכלית המעולה והנה גם בלומדי תורה יש שלמד מעט אבל אותו מעט הוא קב ונקי בתכלית העומק ויש שיש לו הרבה אבל אינם עמוקים רק שע"י הקישור והסידור ולב חכם משכיל יסדרם והם נראים טובים. וז"ש אית דידע למחרז אבל לא ידע למקדח ואית דידע למקדח אבל לא ידע למחרז אבל רבי לוי התפאר שידע למקדח וידע למחרז והבן

מציץ מן החרכים הכוונ' לפענ"ד ע"ד המליצב' דהנ' יש בעניני ראייות שתי ענינים יש שזה רואה את זה וזה רואה את זה אם באים זה אצל זה דרך פתח או ברחובות ובשווקים ויש שזה רואה את זה דרך חלון וזה אינו רואה אותו ואף שהי' יכול לראותו ויש שמביט דרך סדקי החלונות שזה השני א"א לראותו כלל והוא מביט דרך סדקים. ולפ"ז כן היינו גם אנחנו שאם אנחנו מתעוררים בתשוב' א"כ הדברים מצומדים כאלו אנחנו באים לראות פני מלכינו וכדרך שבא לראות כך הוא בא לראות ולפענ"ד המליצ' בזה שכפי שרוצה לראות פני מלכו כן הקב"ה מתעורר כביבול לראותו ויש שהוא בהסתרת פנים לגמרי רק שעושה למטן כבוד שמו וזה מצוייר במליצ' מציץ מן החרכים דהיינו שכביכול הוא רואה ואין אנו רואים פני מלכינו והוא מביט ומציץ מן החרכים ודו"ק: