דברי שאול עה"ת ומגילות שכה

את ד' לעיני ישראל. והנ' במדרש פרשת ברכ' אמרו ובר לבב זה משה אר"י אפי' הדיוט וכו' ומשה אמר למה יחר' אפך בעמך אלא לבו ברור עליו שאינו תובע צורך עצמו אלא צורכן של ישראל

והנה גם במי מריב' יען ידעו בבר לבם שאינם מתכוונים רק לכבוד שם קדשו ע"כ לא דקדקו לאמר כהוגן ואמרו שמעו נא המורים וז"ש תומיך ואוריך לאיש חסידיך והיינו שראוי לתתו לאיש חסידיך שהרי נסיתו במס' תריבהו על מי מריב' ואף הדיוט היה גנאי לו באם יאמר שהוא המוציא וכפי פירוש הר"ח זאת היה עיקר חטאם אבל באמת בנקיון כפם שידעו שאין כוונתם רק לשם אלקים לבדו ולא דקדקו בדבריהם וז"ש האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו' כי שמרו אמרתיך וא"כ הוציאו בנסיון שאין כוונתם רק לד'

עוד נרא' לי דהנה בגיף החטא סל מי מריב' שכתב הר"ח שעיקר חטאם היה במה שאמרו נוציא לכם מים ותלו בעצמם. ולכאור' צריך ביאור הא מצינו כמה פעמים שהמלאך קורא עצמו בשם המשלח ואין בזה פשע ויעויין בעיקרים שהאריך בזה אך כבר כתבתי בפרשת וירא שזה דוקא כל שניכר לבני אדם שהוא מדבר בשם המשלח אבל כל שלא ניכר והאנשים חושבים שבשם עצמם מדברים גם להמלאך אין לדבר בשם המשלח. ומטעם זה נענשו המלאכים שאמרו כי משחיתים אנחנו ע"ש שהארכתי. ולפ"ז גם כאן אחר שאמרו שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים וישראל חשבו שהם הם המוציאים מים א"כ היה להם להודיעם שבשם ד' אמרו כזאת רק שבאו לכלל כעס ולא הזכירו. ולכך אמר השם יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל והם חשבו כי הם הם המוציאים ודו"ק כי הער' חדש' הוא בחטא מי מריב'. ולפ"ז באמת הקדושים האלו באמת להיות יודעים בבר לבבם כי מתכוונים לקדושת השם ע"כ לא דקדקו בדבריהם וז"ש תומיך ואוריך לאיש חסידיך אשר נסיתו במס' תריבהו על מי מריב' והיינו שכל חטאם הי' שדברו בשם המשלח ודו"ק. האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו. לפענ"ד הכוונ' ע"ד מ"ש החינוך הטעם שכהן גדול אסור לטמאות לכל הקרובים מפני שהוא קדוש וכבדל מהגשמי והנפשות אינן קרובות רק מצד הגוף יעו"ש ואני כוונתי לזה וכתבתי בזה במקום אחר וז"ש תומיך ואוריך לאיש חסידיך וגו' האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו דהיינו שאין שייך להם כלל והוא נבדל בפני עצמו והבן

נפתלי שבע רצון. לפענ"ד ע"פ מ"ש לפרש מה דאמרו והם מדקדקים עד כזית ועד כביצ' דהענין הוא ע"פ מ"ש המור' לפרש אולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו דהענין הוא דאם אדם לא ירצ' במותרות לא היה לו כלל מה לדאוג כי כל אחד מובטח לו כדי חיותו אך אם מבקש מותרות זה אולת ועי"ז עוש' אדם כל תפסלנות וז"ש שהתור' כתב' ואכלת ושבעת ותלה הברכ' כשישבע והנ' הרעבתן לא יספיק לו אף לחם גדול וגם ירצ' בשר ושאר דברים אבל הא האדם השלם לא יחפוץ רק לשבוע כמ"ש צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר כי הוא רוצ' במותרות וז"ש הם מדקדקים עד כזית עד כביצ' וזה מליצ' נפלא' שמה שיתר מזה נחשב לתם למותרות וז"ש נפתלי שבע רצון והיינו שאינו נו רוצ' יותר ולזה מלא ברכת ד' שנותן תוד' על כל מה שיש לו בעולם ודו"ק

שומה זבולון בצאתיך ויששכר באהליך. לפענ"ד נרא' דכבר נודע מ"ש הרד"ק בשם ר"י גאנח ההבדל שבין שחוק לשמח' ששמח' הוא מצומצם לא בהעדפ' אבל שחיק הוא מלשון טפח שוחק שהוא עודף יותר ע"ש ולפ"ז ז"ש שמח זבולון בצאתיך והיינו שתהי' בשמח' מצומצמת והטעם לפי שיששכר באהליך ואת' צריך לפרנס גם יששכר וע"כ צריך אתה לצמצם שלא תעדיף על חלקך ולא יהי' ליששכר במה להתפרנס. וזה לדעתי מה שאמרו במגיל' דף ו' זבולן מתרעם על מדותיו היה והיינו שנתרעם על מה שנקצב לו שמח' מצומצמת ולא בהפלג' ודו"ק

וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון עיין רמב"ן ריש פרש' בראשית שהביא מדרש דדרש בראשית בשביל משה שנקרא ראשית שנאמר וירא ראשית לו והיינו משום דכתיב כי שם חלקת מחוקק ספון דקאי על משה אבל לא הבינותי מ"ש שקטני אמנ' רגילים במדרשים כאלו והלא מדרשי חז"ל הם. אך גוף המדרש לפענ"ד דק"ל לשון בראשית שאינו מדוקדק לברא כמו שהאריך רש"י ז"ל וע"כ דרש בראשית בשביל ראשית. אך בגוף כוונת המקרא נרא' לפענ"ד דמשה רבינו נתן מסוה על פני גד דלכאור' נרא' שרצו לבחור להם בעבר הירדן כדי שיהי' להם מרע' טוב ולא ילכו למלחמ' כמו שאמר להם משה בפרש' מטות. אך כשהלכו בראשי החיל מוכח שכל כוונתם היה בשביל שראו ששם חלקת מחוקק ספון וז"ש וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון שהרי ויתא ראשי עם צדקת ד' עשה כפירש"י שהלך לפני החיל וע"כ שכל כוונתו לא היה רק בשביל ששם חלקת מחוקק ספון וקרוב לזה פירש"י אלא שהטעמתי הדברים ודו"ק

וימת שם משה עבד ד'. אמרו חז"ל בב"ב דף ט"ו ששמונ' פסוקים מן וימת שם משה יחיד קורא אותן ופירש המרדכי דהיינו שגדול בתור' קורא אותן. ותמה זקני הגאון בשו"ת חכם צבי דהרי אמרו שם כמאן כר"י אפי' תימא ר"ש כיון דאשתני אשתני והרי משמע דאשתני לגריעותא ולמה יחיד דהיינו גדול הדור קורא אותן. וכבר כתבתי בזה הרב' דברים וכעת נרא' לי