דברי שאול עה"ת ומגילות שו

וגם בחליו לא דרש את ד' כי אם ברופאים. והנה מ"ש ברגליו עד למעל' חליו אין לו ביאור כלל. וביארתי בחידושי לסנהדרין והוא נכתב במחברת הלז יעו"ש מ"ש בזה שהענין הוא שתלה מחלהו בסב' ולא דרש בד' ורגליו הוא מליצ' על הסיב' כמ"ש המור' במלת רגל שרגל היא סבה. ובזה פירשתי מ"ש לאתר דמתבעי תמן רגלוהי מובילין יתיה והיינו שהסב' תלוי בהמסבב וכמ"ש במקומו וזה אומרו כאן שישיבו עד ד' אלקיך ולא תשגיח אל הסיבות הקרובות וכמ"ש. ובזה מיושב קושית המהרש"א במה דנחלקו ביומא דף פ"ו בפסוק שובה ישראל עד ד' אלקיך אי גדול' תשוב' שמגעת עד כסא הכבוד והקש' המהרש"א למה לא נחלקו בכתוב בתורה שהוא קודם והרי כתיב ושבת עד ד' אלקיך ולפמ"ש כאן הוא כוונ' אחרת שישיבו אל ד' ולא אל הסיבות הקרובות אבל שם אין לפרש כן וע"כ נחלקו במ"ש עד ד'

קרא את יהושיע ואצונו עיין רש"י דיזרזו ובש"ח פירש דהא לא צותו כלום. ותמהני דהא אח"כ מפרש רש"י דצוהו הקב"ה שהוא ינחיל את הארץ חזק ואמץ א"כ שייך לשון צוואה ואפשר דאין זה נקרא צווא' רק זירוז ודו"ק

בילקוט פרש' נצבים בשם תנא דבי אליהו פעם אחת הייתי מהלך ומצאוני אדם אחד מלעיג בדברי אמרתי לו מה תשיב ליוצרך א"ל בינ' ודעה לא ניתנה לי שאקרא ואשנ' אמרתי לו בני מה מלאכתיך אמרתי לו צייד אני וכו' מיד הרים קולו ובכה עד שאמרתי לו אל ירע בעיניך שכל באי העולם משיבין תשוב' זו יהי' מעידין בהם ובושו עובדי פשתים שריקות ואורגים חורי כצ"ל ובילקוט נדפס בטעות וכמ"ש הוא בישעי' סי' י"ט. הדברים סתומים ולפענ"ד נרא' ע"פ מה שכתבו המפרשים מ"ש באיוב ימי קלו מני ארג ויכלו באפס תקוה דהכוונ' דדרך אנשים לארוג חוטים ולעשות מהם חבלים והנ' האדם כל זמן שהיה הוא חושב מחשבות ואורג אריגות ומדמה בנפשו שיעשה חבלים ואח"כ מת ולא עשה חבלים וז"ש ימי קלו מני ארג ויכלו באפס תקוה מלשון תקות חוט השני היינו שלא עשיתי שום חבל ותקוה וז"ש יבושו כל עובדי פשתן ואורגים חורי דהיינו שאף שאורג ועוש' סריקות אבל לא יהיה מגיע למחוז חפצו כן כל האדם בעוה"ז הוא מחשב בכל יום מה יעש' ולבסוף מת באפס תקוה ודו"ק ומ"ש שם בכל יום ויום אדם נוצר ונברא ונולד וכל יום אדם חי וכל יום אדם מת והכוונ' שבכל יום כשאדם עוש' פעולות טובות הוא נולד מחדש ואם חליל' אדם יקלקל מעשיו הוא מת ומ"ש שבכל יום ויום נפשו של אדם ניטלת ממנו ונותנ' לבעל הפקדון ומייסרין אותו כתינוק לפני רבו לפענ"ד עפ"י דברי הזהר על פסוק ד' אורי וישעי הובא בקצה"ח סימן ד' יש לפרש זאת והבן: חסלת פרשת נצבים פרשת וילך

וילך משה וידבר את הדברים האל' בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא. הנה מה שאמרו וילך משה וידבר זה אך למותר מה נ"מ אם הלך או דיבר סתם ופירשתי ע"פ מה דפירשתי מ"ש אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכי להולך. דהנה כבר נודע שהאדם נקרא מהלך שנעתק ממדריג' למדריג' בכל פעם וז"ש אל תבכו למת דהיינו מי שגם בחייו היה מת ולא נעתק ממדריג' למדריג' כאשר כתבו הקדמונים שמש"ה רשעים בחייהם קרויים מתים כי לא פעלו בחיים חיותם וכאלו מתו הימים וז"ש בכו בכו להולך והיינו שנעתק ממדריג' למדריג' וזה מה שדרשו להולך בלא בנים והיינו דמצינו כי הבנים מסייעים להשלמת הנפש וכבר הביאו בשם רבינו יהוד' בן הרא"ש שאמר שהיה הולך יותר בג"ע ולא זכת רק בשביל שלא היה לו בנים וא"כ מי שזוכה להיות נעתק ממדריג' למדריגה אף בלי בנים זה נקרא הולך בלא בנים ומהראוי לבכות עליו יותר והנ' משה רבינו בצדקתו הגדול' בודאי בכל יום היה הולך ונעתק אמנם לאחר שהשלים שנותיו ולא זכה להשיג עוד כאשר פירשתי במהד"ק מ"ש היום מלאו ימי ושנותי א"כ שוב לא היה הולך עוד וז"ש וילך משה וידבר והיינו שעד כלות היום היה עדן הולך וזה שכתוב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא וזה שכתוב היום מלאו ימי ושנותי ודו"ק היטב

בן מאה ועשרים שנה אנכי היום פירש"י היום מלאו ימי ושנותי: וכבר כתבתי בזה וכעת נראה דהנ' כבר נודע ששנות אדם נחלק לימי עלייה וימי עמידה וימי ירידה והנ' זה בשאר אדם שנחסר מיום ליום ואף מה שחי אינו בריאות גמור אבל משה רבינו ע"ה היה חי וכמו שהיה בנערותו היה בזקנותו ולא כהתה עינו ולכך אמר היום מלאו ימי ושנותי והיינו שלא חסר לו אף יום אחד ויש להוסיף ע"פ מ"ש הזהר על פסוק ואברהם זקן בא בימים שבא עם כל הימים שלא נחסר לו אף יום אחד שהי' עוש' בכל יום וע"ד מה שפירשתי יראת ד' תוסיף ימים והיינו שכל יום ויום הוא בכמותו אבל שנות רשעים תקצרנ' שגם השנים הם כלים ואבודים שאינו עוש' כלום ולכך אמר משה רבינו היום מלאו ימי ושנותי היינו שלא חסרו כלום משלמותם ודו"ק

בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. ברש"י היום מלאו