דברי שאול עה"ת ומגילות שד

לפענ"ד דהנ' כבר האריך הר"ן שעיקר העונש שהשי"ת עוש' לא כמתנקם רק למען ישמעו ויראו. ולפ"ז לכך אמר הכתוב כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה והיינו שמה שמאיים הקב"ה שיעשה זאת וזאת היא לא בשביל שרצונו להעניש רק כי עי"ז יתעורר לעשות תשוב' וזה כמו האב שרוצ' בתקנת בנו שיחזור מדרכיו הרעים ואינו חפץ בענשו כי אם בשובו מדרכיו ולכך ניחם ד' על הרע' במה שדיבר לעשות לעמו והיינו ע"י שמשה רבינו התעורר בתפל' ובקש' ולכך כתיב אח"כ אעלה אל ד' ואכפרה בעד חטאתכם והוא תמוה שכבר כתיב וינחם ד' על הרע' ולפמ"ש זה היה מצד בקשת משה אבל משה רבינו רצה לזרזם שהם יתעוררו לעשות תשוב' ולפ"ז שם שפיר אמר והי' בשמעו את דברי האל' הזאת והתברך בלבבו והיינו כי חשב שישכך כעסו במה שדיבר אבל באמת זה טעות כי העיקר מה שמאיים כדי שעי"כ יתעוררו לעשות תשוב' אבל כשהוא עי"ז יתברך בלבבו לחטא א"כ לא יאב' ד' סלוח לו כי אז יעשן אף ד' ורבצ' בו כל האלה שלא הועיל באיומו כלום. וזה לדעתי מ"ש ארורים הרשעים שמהפכים מדת הרחמים לרוגז והיינו שכל האיום הוא כדי שיחזרו עי"ז אבל כשאין חוזרים שוב נעש' הרוגז עי"ז ודו"ק. וזה מה שתקנו בפיוט זמירות משוך חסדך ליודעיך אל קנא ונוקם והוא תמוה דאיך שייך חסד במ"ש קנא ונוקם ולפמ"ש אתי שפיר הוא אמר שממשיך חסדך למי שהוא יודע שהוא קנא ונוקם והיינו שיודעים שהקב"ה קנא ונוקם ועי"ז יתעוררו לעשות תשובה ודו"ק

הנסתרות לד' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. הכוונ' לדעתי דהנ' כבר נודע קושית הרמב"ם דהידיע' והבחיר' סותרות זו את זו וכבר כתבו ליישב כי כל עוד לא בא הדיבור מבואר בדיבור מפי הקב"ה רק שהיא בידיע' יוכל הדבר להשתנות וכמ"ש האלשיך באיכ' על פסוק מי זה אמר ותהי ד' לא צוה יעו"ש והבדרשי כתב בבחינות עולם אשר ידיע' סגוליית משארת טבע אפשריות הבחיריות והנ' גם כאן אחרי כי הזהירם כי אחרי עזבם ד' יהי אחריתם להכרית חליל' ואם אמנם הקב"ה ידע שיהיו חוטאים בכ"ז לא ביאר הקב"ה ואמר כמסתפק פן יש בכם משפח' או שבט ולא ביאר בפרט ולזה אמר הנסתרות לד' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התור' והיינו אחרי שעוד נסתר לד' אלקינו יש בכח הבחיר' לשנות הדבר ודו"ק

ואמרו על מה עשה ד' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה ואמרו על אשר עזבו וגו' הכוונ' לפענ"ד ע"פ מה שאמרו ארורים הרשעים שמהפכי' מדת הרחמים לרוגז וביאור הענין דהנ' האב הרחמן ע"י גדולת רחמנותו על בריותיו ואינו חפץ במיתתן ומתחסד עמהם א"כ אדרבא עי"ז יגדל הכעס אח"כ כשלא ישובו כי אין להם עצה ואמתלא למה לא שבו ולכך מהפכים מדת רחמים לרוגז וז"ש על מה עשה ד' ששם הויה מלא רחמים ומה חרי האף הגדול הזה ואמרו על אשר עזבו ברית אבותם אשר כרת עמם בצאתם ממצרים ואם כן לפי גודל רחמיו יחרה אפו מאד ודו"ק היטב

ומל ד' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהב' את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך. הענין נרא' לפענ"ד כי ענין המית' שנגזר על האדם כבר כתבו הקדמונים ומכללם הרמב"ן בפרש' בראשית כי אם היה עומד בצדקו היה יוכל לחיות לעולם כמו מלאך אך אחר שחטא ולא עמד במצות ד' הוכרח למות כי בחומר חומרותו אי אפשר לו לעמוד ולהיות נצחי ע"ש וכבר הארכתי בזה שם ולפ"ז לאחר שימול ד' את לבבו והוא שלא יתאוה ולא יחמוד לרע כאשר היה קודם החטא כמ"ש הרמב"ן פה וא"כ יהיה קיים נצחי וז"ש ומל ד' אלקיך את לבבך למען חייך שתוכל להיות חי וקיים

במדרש רבה מניין שאם לא התפלל שחרית מתפלל במנחה וכו' שנאמר אני אהבי אהב ומשחרי ימצאונני עיין יד"מ שנדחק לפרש דקאי על יעקב ומ"מ לא א"ש. וצ"ל דהמדרש מפרש ומשחרי לשון שחרית שקאי על תפלת שחרית וזה דוחק. ולפענ"ד נרא' כוונ' עמוק' בזה דהנ' עד"מ המלך שמכריז כל איש אשר יש לו מבוקש יבא ביום המוגבל בשע' מוגבלת ואח"כ כשלא בא אבד תקותו אבל הקב"ה כביכול כשלא בא בשחרית יש לו עוד שהות במנח' והטעם לפי שהמלך כל מה שמטיב לבני מדינתו הוא ג"כ לטובת עצמו שאין מלך בלי עם וא"כ כל שמכריז שיבא ולא בא הוא אבד לעצמו אבל הקב"ה כביכול כל מה שעש' אין לו צורך ולכך כל אימת שבא יש לו זמן לחפץ שביקש וז"ש אני אוהבי אהב היינו שכביכול אני איני עוש' לאהבתו שיהי' אהב' החוזרת רק אהבת המקבל האהב' ולכך ומשחרי ימצאונני ויתכן יותר עפמ"ש הפילוספים כי ענין התפלה הוה שינוי רצון ורק שהשינוי באה מפאת המקבל ולא מפאת הנותן ונמצא שכל שבא להתפלל ונשתנה הרצון של המקבל אז אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאונני והיינו שאני לא נשתנית ואני על עמדי עומד ומשחרי ימצאונני שימצאו אותי

ובקשתם משם את ד' אלקיך ומצאת כי תדרשנו הכוונ' לדעתי שיבינו פעולות ד' שזה ימצאו שבהגלות נגלות פעולות והשגחת הש"י הנה הוא נחשב כמו שמצאו אותו כביכול כי בהקב"ה לא שייך ומצאת וגם כמו שאמר החכם הובא בחובת הלבבות