דברי שאול עה"ת ומגילות רצד

לא אכלתי באוני ממנו. פירש"י מכאן שאסור לאונן עיין מזרחי שדקדק מזה דאינו רק איסור בלבד לא מלקות והביא שכ"כ הסמ"ג משום דלא מצינו אזהרה בזה שאינו רק ודאי שלא עשה כהוגן והביא דברי הש"ס ביבמות דף ע"ג ומזה תמה על הרמב"ם פ"ג ממעשר שני שכתב דלוקי אם אוכל באנינות. ובמחכ"ת נעלם ממנו דברי הרמב"ם בשרשיו שהקדים לספר המצות בשורש ח' ששם ביאר הדבר ועיין כ"מ שרמז לדבריו האלו בשרשיו וד' יודע שתיכף בראותי דברי המזרחי נזכרתי מדברי רבינו בשרשיו. ואני מוסיף שרבינו ביאר כן במצותיו מצוה ק"נ קנ"א קנ"ב ובאמת שגם התוס' ביבמות דף ע"ג ד"ה והיכן הרגישו בזה דבפסחים דף כ"ד מבואר דלא ביערתי הוא אזהרה ועיין במהרש"א. ובאמת שהרמב"ן בשרשיו שם תמה על הרמב"ם והרגיש בדברי הש"ס פסחים והביא דברי רש"י שם שפירש דנפקא מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך אבל באמת פשטת לשון הש"ס מור' כרבינו ועיין בצל"ח בפסחים שם שהאריך ג"כ בזה דפשטת הסוגיא מור' כדברי רבינו אך לפענ"ד נרא' הדבר נכון דבאמת כל סברת רבינו כיון שהכתוב בא לשלול שלא עשה כן וכן ע"כ שע"ז מוזהר. ולפ"ז נרא' לפענ"ד דהנ' לא ביערתי ממנו בטמא יש לפרש ששניהם טמאים דהיינו טומאת הגוף וטומאת המעשר או טמא בטהור או טהור בטמא ולפ"ז שוב אין ראיה מהכתוב דיש לפרש טמא בטמא אבל כל שגילה וכתוב דלא תוכל לאכול בשעריך דגם טמא בטהור או והיפך מוזהר במעשר ממילא דהאי לא ביערתי ממנו נטמא קאי גם ע"ז. ובזה מבואר היטב לשון הש"ס ואמרו ביבמות שם לא ביערתי ממנו בטמא בין שאני טמא הוא טהור ובין שאני טהור והוא טמא והיינו דטמא יש לפרש בשניהם טמאים או אף באחד וע"ז שפיר אמר היכן מוזהר על אכילתו היינו שבאחד מהם טהור א"י זוב אזהר' דא"ל דמזה גופא ששולל שלא עשה כן ע"כ שמוזהר דזה אינו דיש לומר דבשניהם טמא מיירי ולא אחד מהם טהור וע"ז פריך דטומאת עצמו דהיינו טומאת הגוף בהדיא כתיב בה וא"כ יש אזהר' וע"ז אמר טומאת עצמו מנין והיינו דשמא לא באת הוידוי רק על אם הוא טהור שכבר הוזהר ומנ"ל בטומאת עצמו ע"ז אמר ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך ומעתה אחרי וגלת' התור' דגם זה מקרי טמא שוב לא ביערתי ממנו טמא יתפרש גם בזה כדברי הרמב"ם ובזה מיושב היטב קושית התוס' שהקשו דכאן משמע דלא ביערתי אינו אזהר' ובפסחים מבואר שהיא אזהרה. ולפמ"ש אתי שפיר דאחרי דכתיב לא תוכל לאכול ממילא ילפינן דגם זה מקרי טמא. ובזה מיושב היטב קושית הרמב"ן דלמה לא אכלתי באוני ממנו כתב הרמב"ם דלוקה ואילו מדליק מעשר שני לא כתב שלוקה רק באוכל ממנו בטמא כמבואר ריש פ"ז ממעשר שני ה"א ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לא מצינו שמוזהר רק ולא תוכל לאכול בשעריך וא"כ בשלמא על אכיל' מצינו אזהרה אבל על הדלק' לא מצינו אזהר' ואף שצות' התור' להתוודות מכלל שמוזהר ממנו היינו דלא נימא דהוה רק שלילה בלבד לזה מועיל מאחר שציונו להתוודות מכלל שאינו שליל' לבד רק שמוזהר ממנו אבל מכל מקום מלקות לא נוכל לחייב ובשלמא באנינות שלא מצינו שום אזהרה במקום אחר א"כ כיון שצונו להתוודות אינו שליל' ממילא היא אזהר' אבל בטומא' שמצינו לענין אכיל' שהזהירה התור' א"כ מצינו שהקפיד' תור' שלא לאכול בטומאה א"כ שוב יש לומר דמה שצות' התור' בהוידוי שנשלול ממנו שלא לעשות כך הוא משום שאסור לבער אבל אינו מחויב מלקות ולכך על אכיל' מצינו אזהרה בפירוש שפיר לוקה אבל לא ביערתי שכולל גם הדלקה ע"ז אינו לוקה. ובזה מדוקדק לשון הברייתא שאמר לא ביערתי ממנו בין שאני טמא וכו' והיכא מוזהר על אכילתו א"י וכו' הנה התחיל בביעור טמא ושבק ביעור ושאל על אכיל' וע"כ דהביעור אינו רק איסור בלבד ואכילה מוזהר ולוק' כנלפענ"ד ודו"ק היטב ודברי הסמ"ג בענין זה נאחזים בסבך ועיין בדרך מצותיך להפ"ד בח"ב מ"ש בזה ואכ"מ

והנה בענין לא נתתי ממנו למת האריך ג"כ הרמב"ן על התור' שם והביא דברי הרמב"ם וכתב עליו שהן דברי הבאי ועיין כ"מ שכתב ליישב ודבריו תמוהים דאטו הרמב"ן אינו מביא דברי הירושלמי והספרי והש"ס דילן שכולם פירשו לא קניתי ארון ותכריכים למת וגם לחי אסור רק על מ"ש הרמב"ם דלמת היינו דבר שאין בו קיום לגוף ע"ז כתב הרמב"ן דהם דברי הבאי דמנ"ל דרש זה ובאמת שגם דברי הרמב"ן במסקנותו דחוקים דעיקר הדרש הוא שלא נתתי לאוננים אחרים וכדמסיים המשנ' ובאמת שזה דוחק גדול ומחוורתא כמ"ש התוס' ביבמות דף ע"ג ד"ה נכסי כהן דלר"י דס"ל מעשר ממון הדיוט הוא מותר להוציאו בשאר צרכיו אף שאינו אכילה ושתיה [וא"כ עיקרו בשביל הנאה הוא א"כ גם בשאר הנאות סגי] משא"כ לר"מ דממון גבוה הוא דאסור ע"ש ולפ"ז הרמב"ם לשיטתו דס"ל ממון גבוה לכך אוסר גם לחי. ולפענ"ד יש לומר הסברא דאם ממון הדיוט למה לא יהיה יכול לעשות מה שירצ' משא"כ אם ממון גבוה הוא. מיהו יש לעיין דבגבולין כ"ע מודו דמע"ש ממון גבוה הוא כדאמר ר"ח וגם הלח"מ כתב בפ"ו ממצה דרבינו ס"ל מעשר שני ממון הדיוט הוא והארכתי בזה במקום אחר ואכ"מ ודו"ק

ושמחת בכל הטוב וגו' אתה והלוי והגר אשר בקרבך. בדעת זקנים מרבותינו בעלי התוס' הביא קושיא דהא ביכורים לא ניתן רק לכהנים