דברי שאול עה"ת ומגילות רצב

בכבוד שמים עד שמלחמ' לד' בעמלק מדור דור ע"כ שכביכול עשה רושם בעולמות עליונים מה שאין הפה יכול לחשוב. וע"ז אמר זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' והיה בהניח לך תראה שתמח' את זכר עמלק מתחת השמים היינו במה שכביכול עשה רושם וזכר תחת השמים ואם היא קצת רחוק מהפשט אבל הענין נכון

או יאמר דהנה הזכיר' על שני פנים שאדם זוכר מה שצריך לעשות או שזוכר מה שעש' לו אדם איזה דבר וצריך להשיבו כגמולו והנ"מ בין שתי הזכירות שזה צריך לזכור שהוא צריך לעשות וזה א"צ לזכור רק שלא ישכח ולכך בזכיר' על שבת זה צריך לזכור כדי שישמור השבת. וזה אפשר הכוונ' שזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו והיינו שהזכיר' היא כדי לשמור ועיין באבן עזרא פרש' יתרו גבי מה שהאריך בין השינוים שבעשרת הדברות פרשת יתרו לפרש' ואתחנן ובעמלק הזכיר' היא רק שלא ישכח. ויש ליישב בזה לשון הילקוט שביאר ג"כ השתי זכירות האלו ואינו לפני כעת

או יאמר דהנה מה שפעל ועש' עמלק לא נוכל להבחין כל כך בעת היותינו בארץ הטמא' לא נוכל להבין הפגם והחסרון לזה הבטיח השם כאשר יזכר בעת הגלות אז כשהי' בהניח לנו ויטהרו רעיוני לבבינו אז נמח' את זכר עמלק ומעצמינו לא נשכח מה שעשה לנו. ויש להמתיק הדבר דהנה מי שטרוד על המחיה ועל הכלכל' כ"ש בהיותו עבד לאיש אחר אז לא יזכור כלל מה שחרף אותו חברו כי נפשו מרה לו על עצמו והוא נכנע לקורות הימים אבל בעת כי ימצא פדות והרווחה או אז יזכור כל אשר עשה לו רעהו. לזה אמר זכור את אשר עשה לך עמלק והיינו אף בעת עבדותך וענייך לזה אמר כי בהניח ד' אלקיך לך תמח' את זכר עמלק לא תשכח מעצמך

או יאמר ע"פ משל לסוחר אחד שפגעו בו לסטים בדרך ורצו לשללו ולבזזו וינצל עפ"י נס שנמלט ובבואו לביתו סיפר את כל הקורות וכל השומע אומר מי יודע אם היה לסטים הרגיל ובקי בעבוד' אולי לנסותך בא וכדומ' לימים נשמע כי סוחר אחד נהרג בדרך ע"י לסטים ואח"כ תפשו את הלסטים והביאו לעירו לעשות בו משפט המרצח וכאשר הביאו אז רץ הסוחר לראות מי הוא וראה כי זה הוא הרוצח אשר רצה להרוג אותו אז פתח פיו בשבח ותוד' לד' לאמר אם זה הסוחר שעבר עם שיירא גדול' והיה להם ממון הרב' לפדות נפשם ובכל זה נהרג אני נסעתי לבדי ולא היה לי מעות כל כך ואין איש אתי לולא ד' שהיה לי אז בודאי היה עוש' לי כמו שעש' לו. וכמו כן בעת בא עמלק להלחם ומאז ועד עתה עברו עלינו צרות רבות סבבוני יאמר נא ישראל וא"כ בעת הניח ד' לנו א"כ לא יזכרו מעשה עמלק כלל לזה אמר שבעת שמחתם יזכרו מה שעש' להם עמלק אשר קרך בדרך כמ"ש רש"י שהוא התחיל לקרר בפני העולם וגם ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואת' עיף ויגע כ"ז יש לך לזכור בעת השמח' למען תרגיש מה שעש' לך למחות את שמו

או יאמר כי הנה יש צר ואויב וכבר אמרו כי צר בפה ואויב בלב והנ' השונאים האלו חלוקים בשמן וטעמן כי הצר בפועל בלי ספק יותר רע מאשר בלב אמנם יש צד להיפך כי מהשונא בנגלה נוכל להשמר משא"כ מהשונא בלב והנה עמלק יותר מאשר עשה לנו היה בלבו ובלבו היה לעקור ולאבד חליל' כל איש ישראל כי הוא שונא הדת ולזה אמר זכור את אשר עשה לך עמלק אשר קרך וע"כ אומר לך כי האומנם לא עשה לך כל כך כאשר עשו יתר השונאים בכ"ז תמחה את זכר עמלק לא תשכח כי הוא שונא לך בלב לא תשאיר לו שארית כי מי יודע מה בלבו בכל עוד שיוכל למצוא לך דבר ע"כ תמחה את זכר עמלק מתחת השמים

כי תועבת ד' אלקיך כל עושה אלה כל עושה עול. הכוונ' לדעתי ע"ד מ"ש הק"א פ"ק דעול נקרא מי שהוא תמיד והוא שם התואר על משקל אכלן דברן לא מעול שהוא שם הפועל בעת שיפעול ע"ש וגם כאן כיון שאסרו אף להשהות בתוך ביתו וז"ש כל עושה עול לא מעול רק שהוא שם התואר והבן

כי יפול הנופל ממנו. עיין אבן עזרא שכתב נקרא על שם סופו וכו' ומלות רבות יקרא ע"ש סופם ולא נדע אם כן הוא דרך הלשון או הוא דברי נבואה כמו וירדוף עד דן עד נחל אשכול וגו' עיין בכתובות דף יו"ד ע"ב אלמנ' על שם העתיד ומביא ראיה מאשור ע"ש וברש"י ותוס' שם וצ"ע למה לא מייתי כל הני קראי. אך בגוף הדבר נראה לי שהטעם כי לפי שהתור' היתה כתובה אלפים שנה קודם שנברא העולם והקב"ה הביט בתור' וברא העולם וכמ"ש במדרש וא"כ עיקר התור' היתה בפני עצמה ורק אח"כ כשנתנה התורה נתפרש' באופן שיהיה הכוונ' כפי הצורך לעולם וא"כ לכך נכתב' ע"ש העתיד ואך בזה ניכר מעלת התורה משאר מניחי הדתות ששאר מניחי הדתות הם לפי הזמן והמקום ונמצא כי הזמן והמקום הם סבות להדת אבל הדת האלקיית לא תשתנ' ולא תתחלף ורק לפי הזמן והמקום כן יתפרש דברי תור' וכן הית' כתובה התורה מקודם שנברא העולם והיה לה כוונות רבות סודות נעלמות ובהתגלות העולם תתפרש התור' כפי שנתנה לנו בהר סיני ועיין בחסד לאברהם הספרדי שביאר דמ"ש בע"ז שאלמלא לא היו חוטאים לא היו מתים ופריך התם מהא דנתנה מצות יבום או פרשת רוצח ואמרו דעל תנאי הית' ופירש הכוונ' שאם לא הי' מית' אז הית' נתפרשה בכוונה אחרת כפי הסוד שהית' צירופי אותיות וכשנתחדש מית' אזי מתפרשת כפי שהוא ודו"ק: חסלת פרשת תצא