דברי שאול עה"ת ומגילות רצא

ודעת הרמב"ם והראב"ד שצריך היבם לראות הרוק ועיין ב"ש שם ס"ק מ"ח שנדחק בירקה בפניו והיינו נגד פניו ולא הזכיר כלל דברי הספרי שאמר יכול בפניו ת"ל לעיני הזקנים ועיין תוס' יבמות דף ק"א ע"א ד"ה זקני וצע"ג ועיין בר"ש

פרשה תצא על פסוק וירקה בפניו שפירש ע"ג קרקע וביאר המזרחי דבפניו היינו לנגד פניו אף דהיה לו למכתב לפניו אפ"ה כיון דקאי על לעיני הזקנים דאמר בספרי אינו בפניו ממש ועיין בספרי זרע אברהם על הספרי שנדפס מחדש. ובגוף דברי הספרי הנ"ל היה נראה לי דלכאור' גוף דבריו צריכין ביאור דמנ"ל להוציא מפשטא דקרא דכתיב וירקה בפניו ולומר דהכוונ' לעיני הזקנים דכתיב לעיל מיניה וכבר אמרו דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ולמה נעקרו מפשטיה ונדרוש אלפני פניו. אך נראה דמכאן ראיה ברורה למ"ש הרמב"ם פ"ה מחובל ה"ז דבושת משלם ע"פ עצמו משום שהבושת לא הגיעה לאדם אלא בשע' שהוד' לפנינו שהוא חבל בו שהמחבל שלא חבל בו בפני אדם אין לו בושת והודאתו בב"ד היה שבייש אותו עכ"ל והראב"ד השיג עליו ועיין כ"מ שם וא"כ כיון דעיקר הטעם דהרקיק' הוא בשביל הבזיון של החולץ ועיין במזרחי וג"א שם ולפ"ז כיון דעיקר הבזיון הוא בשע' שהוא בפני אדם ולכך שפיר אמר דיכול שתרוק בפניו ת"ל לעיני הזקנים והיינו דעיקר הבזיון הוא בשביל שהוא בפני הזקנים אבל אין נ"מ אם תרוק בפניו ממש או נגד פניו וכל שהב"ד רואין ועיקר הבזיון הוא דמה שאומרת בפני הב"ד ככה יעש' לאיש וזהו עיקר הבזיון ולכך גם בלא רקקה אינו מעכב דהא אם גם באמת רקקה כל שלא אמרה בפני הב"ד אין בזיון ועיקר הבזיון היא במה שאמר' בפני ב"ד ככה יעש' לאיש וא"כ לכך הרקיקה אינו מעכב. ובלא"ה נרא' לי הכוונ' דכל דבעי בפניו ממש היאך שייך שאם לא רקקה כלל דיהיה כשר דבשלמא באם סגי במה שתרוק לפניו ולפני הב"ד א"כ כל שאמר' ככה יעש' לאיש והיה לו בזיון סגי בדיעבד אבל אם נימא דרקיק' בפניו ממש בעינן א"כ איך שייך כל הראוי לבילה הא מכל מקום לא היה רקיקה בפניו ממש. וזה לדעתי מה שאמר דכל שהוא מעש' באיש מעכב והיינו מה שמחוסר מעש' לא שייך כל הראוי רק דבעי שתהי' כך ודו"ק היטב

ועיין תוס' יבמות דף ק"ה שהקשו דמ"ש קריאה מרקיק' דגם קריא' עקימת שפתיו הוה מעש' ולפענ"ד נרא' לפמ"ש התוס' בסנהדרין דף ס"ה דשאני עדים זוממים שע"י עקימת שפתים נגמר המעשה ע"ש א"כ כאן הקריא' מאן יבמי לא נעש' החליצ' ע"י זה רק שהיא מספרה לפני ב"ד שזה אינו רוצ' ליבמ' והב"ד אומרים לו שיחלוץ אבל לא בעקימת שפתיה נעש' המעש' ואדרבא תיא מבקשת שייבמה והרי אמר' ככה יעש' לאיש אשר לא יבנה ודו"ק

זכור את אשר עשה לך עמלק אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע לפענ"ד הכוונ' דהנ' דרך לוחמי מלחמ' כשרוצים לתפוס את השונא אז אם יכלו ללחום את שר הצבא העורך המלחמ' וממילא ינוסו כל אנשי החיל ויש כי יפתו את החיל אשר יסוגו אחור ויהיו עבדים לו והנ' זה שרוצה לפתות את אנשי החיל הוא בתחל' מפתה האנשים אשר הם פחות ערך ולא יבינו מעלת המלך וגם הם קלי הדעת ומה אכפת להם במלך ועבודתו ואז נמשכו אחת לאחת מאנשי החיל עד אשר שר החיל נשאר לבד במעט חיל ואין לאל ידו להושיע כן היה הענין בעמלק שהוא לא לחם עם ישראל כלל כי אם פתה לב אנשי ישראל הרשעים והחטאים אשר פלט' הענן אשר זה דרכם כסל למו להמשך אחרי ישראל כיונ' פותה אין לב ובמעט קט ניקל להם לשוב מאחרי ד' ותורתו ח"ש ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ובספרי אמרו אלו הרשעים שהומכר מהמקום וממילא נשארו ישראל בלי עם וז"ש ואתה עיף ויגע והחיל עזבו אותך ונשארתי לבדך עיף ויגע. וזה לדעתי המליצ' מ"ש והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' דהנ' כן ארחות אנשים כאלו אשר הם נעים ונדים ע"פ רוח ורואים אם זה גובר אף הם יסוגו אחור וישיבו אליו ואם זה ינצח שבים אליו והבן בדברים

זכור את אשר עשה לך עמלק אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים וגו' והיה בהניח ד' אלקיך לך מכל אויביך תמח' את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח. פירשתי בשבת פרשת זכור שנת תר"ו בכמה אופנים. אופן אחד דהנה האלשיך כתב והי' לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם הוא עד שאדם עוש' קשר בבגד שלא ישכח איזה דבר וזה יועיל אם בשעת שעוש' הקשר אז מחשבתו היה שיזכור הדבר לא כן אם במקר' נקשר לו הבגד לא יוכל לזכור עי"ז וז"ש והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם היינו כי הציצית הם לזכר על התרי"ג המצות ולכך צריך שיהיו לציצית וראיתם וזכרתם ודפח"ח. ומעת' גם כאן אמר זכור את אשר עשה לך עמלק היינו אם תזכור בכל יום מה שעש' לך עמלק אז כשהי' בהניח אלקיך לך תמחה את זכר עמלק ולא תשכח לא כן אם לא תעשה שתזכור אז תשכח

או יאמר דהנ' עמלק עשה רע לישראל שקרך בדרך וכפירש"י שקררם בפני הבריות וגם הניף ידו על ד' כמ"ש כי יד על כס יה כמ"ש בשם כבוד אבי הגאון נ"י שהניח ידו על כס יה במה שזרק המילות כלפי שמים ואף שכביכול להקב"ה לא פגע ולא נגע אבל עכ"פ הגם