דברי שאול עה"ת ומגילות רפט

רשעך ואם חטאת מה תפעל לו וא"כ לכך חס הקב"ה על נפשו לאחר שקיבל הדין אבל מי שחוטא למלך דזה רשות להניחו ימים רבים תלוי כי אם בעודו בחיים הרשות להרגו אף כי לאחר מותו שהניחו תלוי ומעת' אם יהי' מי שמחוייב מיתה מצד החטא להקב"ה יהיה חלילה נרא' כאילו פעל הפעליות בהקב"ה וחטא נגדו וז"ש וכי יהיה באיש חטא משפט מות היינו שבו האיש החטא כמאמר לאיש כמוך רשעך לא בד' והומת ותלית אותו על עץ לא תלין נבלתו על העץ ולזה נתן הטעם כי קללת אלקים תלוי וכפירש"י שזה בזיון לד' שנרא' כאילו ח"ו נתפעל בו ופגם בו ח"ו יתעל' הבורא. ומה מאד ימתק דברי התרגום על דחב קדם ד' אצטליב והיינו שאחרי שהחטיא לבורא א"כ יאמרו שכביכול נתפעל בזה וראיתי כתב בשם הגאון מוהר"ר משה סופר ז"ל שכתב ראיה דמלך מותר להלין המתים מדאמר יהוא פקדו את הארור' הזאת כי בת מלך היא ומשמע דאילו הי' באיש אחר לא היה צריך לקברו ולדבריו קשה מ"ש בת מלך מאחרים. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת שם לא הרג יהוא בשביל שחטאה נגדו דמעולם לא חטאתה נגדו רק שנקם נקמת ד' וכאשר אמר אח"כ דבר ד' הוא בחלק יזרעאל יאכלו הכלבים את בשר איזבל ולכך צוה לפקדה ולקבר' וגם הביא ראיה מיהושיע שצוה לקבור את המתים המוקעים ולהסירם ואי ס"ד דאסור בדבר מה התפארות ליהושיע ובאמת ששם היו הרוגי מלך והיה בדין להניחם תלויים ועיין רמב"ן בתור' פרש' תצא אשר הרגיש בהך דיהושיע ומה שהביא מירושלמי פרק בתרא דיבמות שמלך ישראל העמיד שומרים על המתים שלשה ימים עד שתשתנ' צורתם הוא ג"כ מפני דהרוגי מלך רשות ביד המלך להרגם הכלל הוא דיש הבדל בין מי שנהרג מצד חטאו למקום ובין הרוגי מלך בשביל כבודו או תיקון מדינ' וז"ב ועיין רמב"ן במ"ש תירוץ על מה שהלין דוד והוא נגד הש"ס יבמות הנ"ל

לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם. לדעתי הכוונה דהנה מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור וכתבו התוס' ריש ב"ב ד"ה אומר לו שבעל הכרם הוא המזיק דד"א שאמרו להרחיק הוא בשביל עבודת הכרם ואפי' ר"י מוד' דגירי דיליה הוא ע"ש וא"כ זה שאמר פן תקדש המלא' הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם והיינו שבאמת אינו חייב עד שיזרע חטה ושעור' וחרצן במפולת יד וא"כ הכרם יאסר הזרע ותבואת הכרם דהיינו החט' ושעור' שזורע ואשר יצמח אח"כ פרי תבואה ודו"ק היטב

לא תטה משפט גר יתום וגו' וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ד' אלקיך משם על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה וגו' כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנ' יהי' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים על כן אנכי מצוך לעשות אה הדבר הזה. הנה כתב תלמידי החריף המופלג מו"ה סענדיר שורשטיין נ"י שדקדק למה לעיל כתיב כי עבד היית במצרים ואח"כ כתיב בארץ מצרים וע"ז כתב דלעיל הוא חובת הגוף ע"כ לא תלה בארץ רק שהיה עבד ואמר מקומו הוא במצרים אבל כאן שעוללות תלוי בחובת הארץ ע"כ צוה שיזכר ההבדל בין ארץ מצרים שהיה ארץ מצרים וזכה לארץ הקדושה ויפה אמר והוא דבר הגון מאד גם הדקדוק ישר. והנה באמת גוף המקרא תמוה דמה שייך ללא חטה משפט שיזכור כי עבד היה במצרים ויפד' משם והלא מה שאינו מטה משפט הוא ממצות השכליות מכ"ש בגר יתום וגם חבלת בגד אלמנה זה ענין שכלי ולמה צריך לזכור שעבד היה במצוה חקיית שייך שיעשה זאת כמ"ש רש"י על פסוק הנ"ל ע"מ כן פדיתיך לשמור חוקיו אף שיש בהם חסרון כיס אבל הוא תימה דכאן היא מצוה שכליות וא"צ להזהיר כ"כ עי"ז אך נרא' דהנ' התור' רצת' להזהיר שאף מצוה שכלית לא יקיים מפני שהיא שכלית רק מפני שכן נצטוה מפי השם וכבר כתב הרמב"ם הלכות מלכים שאם ב"נ מקיימים המצוה מפני שהוא שכלית לא מפני שהוא מצות אלקי שצוה למשה אינו מחסידי אוה"ע וא"כ מכ"ש ישראל מחוייב לקיים מצות אלקים מצד שהיא מצוה מד'. והנה המדרש שמואל כתב לפרש מ"ש ממשפטיך לא סרתי כי אתה הוריתני מכל אורח רע כליתי רגלי למען אשמור דבריך דהכוונה שכל מצות שכליות עשה למען שד' צוה לא בשביל השכל לבד. ובזה פירשתי מ"ש אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו והיינו שאף העולה הניכרת להשכל מ"מ לא בשביל זה לא עשיתי רק משום בדרכיו הלכו. ובזה יתפרש כל המאמר שם להמעיין ולפ"ז גם ענין השכלי לחק יחשב אחר שאין עושה זאת מפאת השכל רק מפאת הצווי אלקיי והוא חוקיי. ולזה אמר גם כאן האומנם שהיא מצוה שכלית שלא להטות משפט גר יתום ושלא לחבול בגד אלמנה בכ"ז אתה תעשה זאת בשביל שפדיתיך ממצרים וז"ש רש"י וצריך אתה לשמור חקיי ולכך כתיב כאן ויפדך משם ולהלן לא כתיב זאת והבן בדברים

עוד נרא' לי בזה דהכ' כבר הארכתי בזה בדרוש לשבת שובה שנה זו תרי"ג דהקב"ה דן את הפעול' בעצמותה ואיכותה והפועל והנ' עד"מ מי שמזיק לעשיר מנה אין שוה למי שמזיק היתום והאלמנה אשר לא היה להם רק זאת ואם אבדו זאת לא יוכלו קום ותהיה הרע' לצמיתות ולזה אמר לא תטה משפט גר יתום ואף שלעשיר ג"כ אסור להטות מכל מקום לא תעריך העני לעשיר ובעני העול יותר וע"ז אמר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ד' אלקיך משם והכוונ' למ"ש בהגד' ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו הרי אנו