דברי שאול עה"ת ומגילות רפח

על דבר אשר עינה ותמה הרמב"ן כיון שהיתה בעיר ולא צעקה א"כ היה רצון ולא מקרי עינוי ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת עינה אותה ורצה להגיה רק כל שהיתה בעיר והיתה יכולה לצעוק שוב לא הית' אנוסה גמורה ומחוייבת ודו"ק. ומ"ש צעקה הנערה הכוונה שצעקה בלב כמ"ש הזהר שצעק' מקרי בלב וכמ"ש צעק לבם ועיין אבן עזרא ורמב"ן ויש להעמיק עוד ע"פ מה דאמר רבא בכתובות דף נ"א דאשת ישראל שנאנסה אף שנתרצית אח"כ מותרת משום דיצרה אנסה ולפ"ז ז"ש הרי רצחה בנפש שנפש השכלית שבה נאנסה עפ"י שתחלתו היה באונס וזהו שהאריכה התור' לבאר כל כך מה שפטורה והלא אונס פטור ומה לה להתור' להמשיל לרוצח ואף שמקשינן נערה המאורסה לרוצח ורוצח לנערה המאורסה מכל מקום עפ"י פשט אינו מובן: ולפמ"ש אתי שפיר דהכתוב רצה לבאר אף שאח"כ נתרצית מכל מקום גם זה אונס מקרי שהרי רצח את נפשה וע"י אונס לבה נפתית ונתרצית וז"ש דבעיר חייבת על שלא צעקה והיינו בתחלת בעילה היה לה לצעוק אבל בשדה כיון דצעקה ואין מושיע לה א"כ אף שנתרצית אין פשע שרצחה הנפש וז"ש על דבר אשר עינה והיינו דבתחילת ביאה עינה אותה עכ"פ ומה דאמרו בפסחים דף כ"ה מ"ח דדמא דידך סומק טפי אף דאמרו בב"מ דף ע"א חייך קודמין היינו שם דוקא שאינו עושה שום מעשה רק שממילא חברו מת אבל לעשות מעשה שהרג חברו זה אסור ודו"ק ועיין תוס' שם. ויתכן להעמיק יותר ע"פ מה שאמרו חז"ל גדול המחטיאו יותר מההורגו והטעם שההורגו אינו הורג רק הגוף וזה המחטיאו מחטיא לנפש השכלי וא"כ כאן שאנסה הוה רציח' עכ"פ שאנס הנפש ודו"ק

מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי והוא השיב לא חפצתי לקחתה ולקחתה במפיק ה' ואמר הרב החריף מו"ה דוד מאיר פריש נ"י דיין ב"ק ברעזאן ג' אלול תרט"ז ד' שופטים שהכוונה שהיא קובלת בב"ד על שאינו רוצה לקיים מצות יבום ולא אבה יבמי אבל הוא יתנצל שמצד שהיא לא מצאה חן בעיניו או שהיא מרשעת וכדומה אינו רוצה לקחתה וזהו במפיק ה"א שא"ר לקחת אותה לא מצד שא"ר לייבם ודפח"ח

לא יוסיף פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה ונקל' אחיך לעיניך. הכוונ' לפענ"ד דהנה האב המצוה לבנו אף בעת כעסו על בנו ומיסרו כדי שייטיב לעשות אבל בכ"ז הוא בטבעו אוהבו ונמצא אם המכה יוסיף להכותו מפני שהוא נבזה בעיניו האב יתקצף עליו וזהו אומרו פן יוסיף להכותו מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך היינו שד' צוה להכותו בשביל שיהיה לו לכפרת עון ולא ישוב לכסלה אבל אתה מכהו מפני שנבזה בעיניך ודו"ק היטב

כי קללת אלקים תלוי. לפענ"ד הכוונה שכבר נודע שכל תכלית הפעול' שיהיה הפועל ניכר בנפעל ולפ"ז כיון שבצלם אלקים עשה את האדם א"כ היה מחויב שיהי' ניכר הפועל בנפעל אבל אם האדם חוטא א"כ לא ניכר בודאי הפועל בנפעל ומבזה הצלם אלקים וא"כ זה שאמר כי קללת אלקים תלוי והיינו דהיא פחיתות בפעולת הבורא יתברך וז"ש ר"מ בזמן שאדם מצטער השכינ' אומרת קלני מראשי קלני מזרועי והיינו שזה כביכול חסרון בפעולתו יתברך והבן

ובדרך אחר נרא' לבאר כל המקרא וכי יהי' באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלקים תלוי וגו' כל הענין נראה לפענ"ד דהנ' הרמב"ם כתב בפ"ג ממלכים דהמלך יש לו רשות להרוג רבים ולהניחם תלויים ימים רבים. וזה שנים רבות שתמהתי ע"ז מיבמות דף ע"ט דפריך הש"ס והכתיב לא תלין ונדחקתי שם דזה בכלל תירוץ הש"ס אבל זה דחוק דשם שאני דהוה בכלל קידוש שם שמים והמלך יש לו רשות אף במה שאינו קידוש ש"ש. אך נרא' דהנ' באמת יש חילוק בין מי שנתחייב מית' בידי שמים דהיינו על חטא שחטא שמחויב תליה ובין מי שהמלך הרגו מצד שהעוה נגדו דכשחוטא לד' הנה לא עשה שום רע לד' חליל' כמאמר ואם רשעת מה תפעל לו וכביכול הקב"ה אין בו הפעליות ורק שפגם בנפשו וא"כ כל זמן שחי פגם בנפשו וחייבתו התור' תלייה אבל אחרי כי ימות ונתכפר לו דהרוגי ב"ד יש להם כפר' ושפיר נתכפר לו ובפרט שלא חייבו התור' מצד העונש רק בחיים חיותו אבל במתים חפשי כיון שמת פטור מן המצות ומהעונשים כל שנתכפר לו בהעונש אבל במלך בו"ד שיש לו רשות להרוג מי שחטא נגדו וא"כ אם התור' נתנ' לו רשות להרוג מי שחטא נגדו בעודו בחיים בחיותו שנפשו וגופו יקר בעיני ד' ופיקוח נפש דוחה כל המצות ומכל מקום לא חסה התור' כדי שיהי' תיקון המדינ' ונתנ' רשות למלך להרוג כל מי שחוטא נגדו ומכ"ש לאחר מותו שיכול לתלותו כמה ימים וז"ב מאד. ומעתה דברי הרמב"ם נכונים דשפיר כתב שיש לו רשות לתלותו ימים רבים משא"כ בש"ס שם דשם המלך לא צוה לתלותם עבור כבודו רק על שחטא נגד ד' בזה שפיר הקשו והכתיב לא תלין נבלתו על העץ וע"ז אמרו דהיה בו קידוש השם שידעו כמה חס על נפשות גרים ומעת' יבואר הכתוב כמין חומר דהנ' כבר הקדמנו דזה ההבדל שבין חוטא לד' ובין חוטא למלך כי החוטא לד' הוא פוגם בנפשו לא בד' כביכול כי לאיש כמוך