דברי שאול עה"ת ומגילות רעט

ת"ל עפ"י שלש' ללמדך וכו' והובא ברש"י כאן ולפענ"ד הי' נרא' דהנה בטעם דכאשר זמם ולא כאשר עש' ראיתי בספר לוית חן משום דבאמת קי"ל דאם הכוהו שנים והרגו הנפש דפטורים וא"כ כל שכבר נהרג על פיהם לא עדיף מאילו הרגו בידים דשנים שהרגו דפטורים משא"כ בכאשר זמם דחייבים דעכ"פ כל אחד רצה להורגו ע"ש. ואני אומר דאם נימא דכל זה אינו יכול וזה אינו יכול דחייבין כמבואר בשבת דף צ"ג וא"כ כיון שעד אחד לא יכול להרוג דאינו נאמן ובעי שנים א"כ הוה כמי שלא יכול כל אחד לבדו להרוג וחייבים אף בכאשר עשה. ולפ"ז הי' מקום לחלק דאדרבה בשלשה יהיה חילוק בין כאשר עשה לכאשר זמם משא"כ בשנים ומעתה זהו דכתב' התור' עפ"י שנים עדים או שלשה עדים יומת המת לא יומת עפ"י עד אחד והיינו דמקיש שלשה לשנים ושנים לשלשה דמה בשלש' אינן נהרגין בכאשר עשה ה"ה בשנים וז"ב

והנה חז"ל דרשו בסנהדרין דף מ"א דיומת המת דבעי שיתיר עצמו למית' וטעם הדבר נרא' לפענ"ד דכיון דחזינן דהתור' לא האמינ' עדים לענין להרוג והצריכ' דריש' וחקיר' ש"מ דחששה שמא הוא שקר אף דבכל מקום נאמנים שנים אפ"ה לענין להרוג הנפש לא האמינ' התור' א"כ לכך בעי שיתיר עצמו למית' ואל"ה אינם נאמנים וגם במשפטי עכו"ם להבדיל בכמה עבירות אין דנים למיתה בלתי שיודה בעצמו ואף דבד"ת אינו נאמן אדם להמית עצמו היינו כמ"ש הרמב"ם פי"ז מהלכות סנהדרין משום דשמא מהמחכים למות היא אבל לענין אם יש עדים רק דחששה התור' דלמא מכל מקום משקרי ולאחר הדריש' והחקיר' הצריכ' התור' שיתיר עצמו למית' ובלא"ה כיון דכבר התיר עצמו למית' א"כ ידע שנהרג ואפ"ה רצה לעשות עביר' א"כ ראינו דפקר נפשו כולי האי א"כ הוא לא חס על נפשו למה נחוס אנחנו וגם לפמ"ש העקיד' בשער סדום דמי שבא על התורה בטענ' לזה אין לו תקנה וא"כ כל שהתיר עצמו למית' ואפ"ה עש' ע"כ שגוף העביר' לא נחשב לו לכלום וזה פוקר בגוף הלאו ולכך נהרג ודו"ק

כי תקרב אל עיר להלחם וקראת עליה לשלום והיה אם שלום תענך ופתחה לך והי' כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך וגו': לפענ"ד זה אינו ענין צווי לבד רק שהוא צווי והבטח' שלא יחושו ישראל דלמא הם אינם עושים שלום רק לרמות ואח"כ ימרדו בם ולזה הבטיח' התור' שכל אומה שתכניע עצמה ותקרא לשלום זו לא תמרוד בך רק יהיו לך למס ועבדוך וע"ד חלצ' אמרתי מה שכתיב יהיו לך למס דחז"ל דרשו בשבת דף ס"ז למס היינו כלב וכבר אמרו חז"ל דהכלב מכיר את קונו וז"ש יהיו לך למס ועבדוך ולא ימרדו בך אבל אם לא תשלים עמך אז תהרגם שזו ודאי לבם להרע ולפמ"ש הרמב"ן דגם במלחמת חוב' קראו לשלום ואפ"ה אין הורגין כשרצו להשלים הוא ג"כ מטעם זה ועיין במדרש וירושלמי שמביא הרמב"ן ותמצא הדברים נכונים ודו"ק

רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא מכאן הקשה בכסא דהרסנא על שיטת הרמב"ם דספיקא דאו' מן התור' לקולא א"כ למה הוצרכ' התור' שידע בבירור כי לא עץ מאכל והנה לשיטת הרמב"ם פ"ו ממלכים דבאמת עץ אשר תדע קאי לאילן מאכל שהזקין א"כ ל"ק כמ"ש בגליון הרמב"ם שם דכל דהי' כבר אילן מאכל א"כ צריך לדעת דכבר אתחזק איסור ובלא"ה כיון דעומד בין שאר עצים שהם אילני מאכל א"כ אף שהם הרוב מכל מקום אקבע איסורא דהו"ל חתיכ' מבין שתי חתיכות ובכה"ג ספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת דהרי מביא אשם תלוי וכמ"ש המהרי"ט והפר"ח בסי' ק"י באורך ודו"ק

כפר לעמך ישראל אשר פדית ד' נשאלתי ההבדל שבין פדות לגאול'. ולפענ"ד ההבדל שפדות מורה על הדבר הכורת בין זה לזה כמו שכתוב ושמתי פדות בין עמי שהיינו שיהי' הבדל והפסק בין ישראל למצרים וגאול' נקרא כל שגואל אותם מיד חבירו וא"כ פדות הוא קודם הגאול' שקודם שגאלו עכ"פ משים הבדל שבתחל' הי' עבדו ונחשב כשלו וע"י הפדיון מבדילו ואח"כ כשיוצא לחירות נקרא גאול' שלימ' וגם במצרים עודם במצרים כל אותה שנה ששלטו בהם המכות אף שלא נגאלו מכל מקום הי' ניכר הבדל שבין ישראל למצרי שישראל לא שלט בו המכה משא"כ במצרים וא"כ נודע איפוא ההבדל שהם אינם מצרים ואח"כ נגאלו וזה שמבקש כפר לעמך ישראל אשר פדית ד' והיינו שהבדלת בין ישראל לעמים א"כ ל"ש בישראל שיהיו ת"י המקרה ויהי' דם נקי וע"כ שהית' בהשגחת הבורא וא"כ מעילא מכפר על ישראל שאינו דם נקי ולא יד המקר' שלטה בו וז"ש כדאי הפדיון לכפר ע"ז ודו"ק

פן ירדוף גואל הדם כי יחם לבבו. לפענ"ד הכוונה עפמ"ש בפרשת פנחס בשם הסמ"ק דרודף שרודף אחר חבירו להורגו דמצוה להצילו בנפשו צריך שיכוין רק לשם מצות הבורא דאל"כ הו"ל שופך דמים דהא הרגו בסבת שנאתו או שאר דבר ע"ש וכ"כ הסמ"ע סי' תכ"א ס"ק כ"ח כעין זה ולפ"ז זהו לדעתי ענין ערי מקלט כי באמת התור' נתנה רשות או מצוה ביד גואל הדם להרוג את הרוצח אבל זה דוקא כשהגואל הדם מכוין רק בשביל שהרג לזה ולכך נקרא גואל הדם שאין לו שום סיבה רק שהוא קרוב לדם של זה אבל התור' חששה פן אולי ע"י סבה מהסיבות ירצה זה לחוב בדמו של זה ע"כ נתנה התור' מקום ערי מקלט שאם זה יתכוין לסבה אחרת לא ישיגו הגואל הדם וז"ש כי יחם לבבו היינו שבסיבתו מפני שנא' וקנא' יחם לבבו לזה נתנה התורה ערי מקלט. וזה לדעתי מ"ש במכות דף ח' ט' דבגלעד