דברי שאול עה"ת ומגילות רעח

ולא חלק להם והוא משולל ביאור מה ענינו לכאן זה נאמר בפרש' ואתחנן ולפמ"ש אתי שפיר כיון דאמר ששיתוף אסור והנ' ברמ"א מבואר בסי' ק"ג דב"נ אינו מוזהר על שיתוף ובשו"ת מעיל צדקה ושער אפרים נחלקו ע"ז ודעתם דגם ב"נ מוזהר על זה לזה אמר יכול שחלקם לאומות דהיינו שאומות מותרין בשיתוף תלמוד לומר אלהים לא ידעום והיינו כתרגומו דלית בהון צרוך ואם כן משמע דגם לאומות העולם אסור ומיהו מה שסיים הספרי ולא חלק להם בכתוב בפרש' האזינו אין כתוב ולא חלק להם וצ"ע בספרי עם זרע אברהם הנדפס מחדש

בספרי ובערת הרע מקרבך בער עושה הרעות מישראל וכן דרש ובערת הרע מישראל בער העוש' הרע' מישראל וצריך להבין מה הוסיף על המקרא והנרא' דקשה לי' מהו ובערת הרע דצריך לכתוב העושה רע ולא הרע בעצמו וע"כ נרא' לפענ"ד דהנ' עין בעין נרא' באם יהי' לאיש שאת או ספחת ביד או ברגל והרופא כאשר ירא' שיוכל להתפשט בכל הגוף אז יצוה להסיר היד והרגל למען לא תפשה המספחת והנה כן בחולי הנפשות פעמים שיוכל להתפשט הנגע לכל חלקי הגוף וע"כ מצוה להסירו ולעקר ולשרש אחר דעות הכוזבות למען לא יתפשט בכל חלקי הנפש והנה ישראל בכללות נקראים כאיש אחד המחובר מאיברים שונים נפרדים ולכך כשראת' חכמתו יתברך שיש בהם איש אשר פורה רש ולענה עד שנתחייב מית' כי כל נפשו נחל' וחששה התור' פן פשה תפשה המספחת בכל הגוף דהיינו בכללות ישראל שמאבר אחד יתפשט לכל האיברים ע"כ צותה התור' שנבער האיש הלז ואז לא תפשה יותר וזה שכתיב ובערת הרע מקרבך היינו שבערך הכללות נחשב זה האיש כאבר פרטי שבתוך הגוף שמצוה הרופא לחתכו וישארו כל האיברים על מתכונתם כמו כן הרופא הנאמן מצוה לבער הרע מקרבך ולכך לא כתיב העוש' רע כי עיקר החשש שהרע בעצם לא תפשה וזה שפירש הספרי בער העוש' הרעות מישראל ואז שלום על ישראל ודוק היטב

בספרי לא תשיג גבול רעך וגו' מנין למוכר קבורת אבותיו שהוא עובר בל"ת ת"ל לא תשיג גבול רעך וגו' יכול אפי' לא נקבר אדם בו מעולם ת"ל בנחלתך אשר תנחל הא אם קבר בו אפי נפל אחד ברשותו אינו עובר בל"ת והוא תימה וצריך לומר עובר בל"ת ותיבת אינו נמחק דהא אדרבא כיון שכבר קבור בו אף נפל אחד הרי הוא מיוחד לקברות ואסור לקבור בו אחר. ומזה ראי' דגם נפל מצוה לקבור דאל"כ לא הי' מקרי בזה נחלה במה שקבר נפל ועיין מג"א סי' תקכ"ז וצ"ע בנדה דף כ"ז דאמרו מאי דרוש כל שיש לו נחל' יש לו גבול ופרש"י ובספרי דרוש על קבר אבותיו ומשמע דרק בזה לא קי"ל כוותיהו אבל תימה דעכ"פ בנחלתך אשר תנחל קאי גם אם נקבר בו נפלים דאף דאין לו הסגת גבול אבל עכ"פ מצוים אנחנו לקבור נפלים והמ"א הזכיר ש"ס נדה אבל לא הביא הך דספרי וצ"ע

במדרש רבה ויהי דוד עושה משפט וצדקה ר"י ור"נ ח"א הי' דן את הדין מזכה את הזכאי ומחייב את המחויב ואם לא הי' לחייב ליתן הי' נותן משלו הוי משפט וצדקה וא"ל ר"נ א"כ נמצא מביא את ישראל לידי רמיות ומהו משפט וצדקה הי' דן את הדין מזכה את הזכאי וכו'. והיא תימה דא"כ מהו משפט וצדק' ומה שדרש שהי' מוציא הגזל מידו והוא תימה דהא כן הוא הדין וכל דיין מחוייב להיות כן ועיין ביד"מ

ולפענ"ד נראה דבאמת גם ר"נ ס"ל דהי' משיב לו אח"כ אם לא הי' לו רק שר"י ס"ל דהיה נותן משלו ולא הי' מוציא מיד' החייב א"כ לא קיים הוא המצוה ור"נ ס"ל שזה אינו רק שהי' מכריח להחייב לתת לו ואח"כ השיב לו ממון אחר תחתיו ובשעת מעשר לא ידע הבע"ד מזה והי' מקיים משפט וצדק' וז"ב

ולא תטע לך אשרה לא תקים לך מצבה הכוונ' ע"ד מ"ש אפיקי יהוד' ההבדל בין רם לגדול כי גדול הוא מלמטה למעל' אבל רם הוא שמניחין דבר על השלחן אבל אינו גבוה מלמט' למעל' רק למעל' בלבד ולפ"ז אשרה הוא מלמט' למעל' אבל מצבה שכתב הרמב"ן שהניחו אבן גבוה על הר גבוה וא"כ זה אינו מלמטה למעל' רק שהוא רם והזהיר' התור' על שניהם ודו"ק

מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו: הכוונה לפענ"ד כי באמת לא תועלת היא לישראל ללכת בקיבוץ עם למלחמה אחרי כי לד' המלחמ' ושוא תשועת האדם רק דכל עיקרי המלחמ' הוא קיבוץ כלל הישראלי שיהיו זכיותיהם מכריעות שהקב"ה ילחם בעבורם וזה שאמר להם הכהן שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמ' על אויביכם אל ירך לבבכם כאשר תחשבו מי יודע אם יהי' לאלו זכיות שיהיו ראויים לכבוש לזה אמר שלא ירך לבבם כי ד' אלקיכם ההולך עמכם וגו' ולכך אמר מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו והיינו שמי שירא מעבירות שבידו א"כ למה יהי' במלחמ' אחרי כי ד' ההולך במלחמ' וזכיותיו אינם כדאי להנצל וא"כ ילך וישוב לביתו ולזה באמת המופת שהי' מתיירא מהמלחמ' שאם הי' לבו חזק ואמיץ בד' ע"כ שאינו מתיירא מעבירות שבידו ואז צריך להיות במלחמ'

על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת לא יומת ע"פ עד אחד במכות דף ה' אמרו אם תתקיים העדות על פי שנים מכ"ש עפ"י שלשה ומה