דברי שאול עה"ת ומגילות רעג

עד"מ שמחת מצות תפילין א"כ אין חשש ויוכל להיות שמח ביותר שזכה לקיים המצוה וזהו השמח' האמתיות ומעת' גם שמחת החג כיון שהי' באספך מגרנך ומיקבך אף שהוא שמח' של מצוה מכל מקום יכול לבא לידי תקל' כשישמח ביותר אבל בחג האחרון שתיא עצרת שהקב"ה אמר עשו לי סעוד' קטנ' שאהנ' ממך והיה רק משום שמח' של מצוה גרידא לכך אמר והיית אך שמח בא למעט שלא יהי' שום עצבות בזה רק שמח וא"כ אך היא למעט בכל מקור ממעט העצב רק שמח' בלבד ולכך דרש על יו"ט האחרון ודו"ק היטב

ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת דרשו חז"ל בפסחים דף ק"כ מה שביעי רשות אף כל ששה ימים רשות יכול אף ליל' הראשונ' רשות ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו. מכאן תימ' מ"ש בספר מור' חלק שלישי פרק ארבעים ושלשה דאכילת מצה אילו היה יום אחד לא היינו מרגישים בו ולא היה מתבאר ענינו כי הרב' פעמים יאכל אדם מין אחד מן המאכלים שני ימים או שלש' ואמנם יתבאר ענינו ויתבררו בהתמיד אכילתו הקץ שלם עכ"ל והרי באמת לא היה מצוה לאכול בכל השבעת ימים מצות רק שלא לאכול חמץ וא"כ שוב לא שייך דברי הרמב"ם ואפשר כיון דעכ"פ אסור בחמץ א"כ מן הסתם אוכל אדם מצה ונתפרסם ענין אכילת מצה ואדרב' אילו היה חוב' לאכול היינו אומרים דגזירת הכתוב הוא אבל כעת שלא נצטוינו רק בליל' הראשונ' ובימים הנשארים אין מצוה ואפ"ה אנו אוכלים מצה וא"כ נתפרסם שזה מצד זכר להמצות שאכלנו וגם יש בו זכר ליציאת מצרים כנלפענ"ד ע"צ הדוחק וצ"ע

כי מנס' ד' אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ד' אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם כ"כ בזה וכעת נרא' לי דהנ' הרמב"ן כתב דזה הנביא לא יאמר שיעבדו ע"ז תמיד רק לפי שעה או בשיתוף ע"ש והנ' כבר נודע מ"ש העקרים והעקיד' בביאור הכתוב שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד ואהבת את ד' בכל לבבך ובכל נפשך עפמ"ש בביאור ספר המדות דאהבה אינו רק כשהוא מחובר אחד לאחד וכל אהב' המתחלקת לשנים אינו גדר האהב' הגמור' וז"ש שלפי שד' אחד לכך ואהבת את ד' בכל לבבך שהוא האהבה הגמור'. וזה לדעת' שאסר' התור' לישראל אפי' בשיתוף לעבוד ע"ז לפי שצריך להיות אהב' גמור' לד' וכל שיעבוד בשיתוף אינו בגדר אהב' גמור' ואולי לכך ב"נ אינו מצוה על שיתוף לפי שאינו בגדר מצוה שיאהב ד' בכל לבבו רק שלא יעבוד ע"ז ודי אם לא יעבוד ע"ז לבד. ולפ"ז זה שאמר כי מנס' ד' אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ד' בכל לבבכם ובכל נפשכם ולכן אף שיתוף אסור וז"ב. והנה המעיין ירא' כי התור' הזהיר' להכרית הנביא או המסית או רבים המסיתים כמשפט אחד שיש לו בשר חי ביד או ברגל שהרופא מזהיר תיכף לכרות מהרגל או מהיד למען לא ירב' ויצטרך לחתוך כמעט כל הרגל ויותר וזה שאמר' תור' להכרית הנביא או היחיד וכשפש' הנגע ברבים צוה להכרית את כל העיר ודו"ק

ועשית עולתיך הבשר והדם. עיין רש"י אם עולות הן תן הבשר והדם ע"ג המזבח ואם זבחי שלמים הם דם זבחי ישפך על המזבח תחלה ואח"כ הבשר תאכל. עיין מזרחי מ"ש בזה. ולפענ"ד העיקר הוא בכוונת רש"י עפ"י מה שאמרו בפסחים דף ע"ז דלר"א אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם ואמרו שם דתרי קראי כתיבי חד לעול' וחד לשלמים ע"ש ובזה מובן דברי רש"י. ובאמת גם לר"א דם בודאי צריך להיות ולא אמר רק דם אעפ"י שאין בשר אבל לא בשר כל שאין בו דם כמבואר שם ובזבחים דף ק"ז ובמנחות דף כ"ו וז"פ. אבל ברש"י במנחות דף ט' כתב דלר"א בשר אף שאין דם ונשאלתי ע"ז והשבתי דע"כ ט"ס היא דמלבד שכן הוא בסברא אף גם דכן פירש"י בדף כ"ו שם ומפורש בפסחים בש"ס שם וגם רש"י כתב במנחות דף ט' שכן הוא בפסחים דף ע"ז ושם לא מבואר רק דם אף שאין בשר וע"כ דט"ס הוא ובבה"ז לא תיקן

כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ובא האות והמופת אשר דיבר אליך לאמר נלכ' אחרי אלקים אחרים ונעבדם לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא וגו'. נשאלתי מתלמידי המופלג מו"ה מענדיל בודק נ"י דהיה בתחל' צריך לכתוב שידבר לעבוד ע"ז ויתן אות או מופת ובא האות והמופת ולא תשמע לו אף שעש' מופת. וע"כ אמר שהכוונ' למ"ש רש"י בסנהדרין דף צ' שאמר ר"ע ח"ו שמעמיד הקב"ה חמה לעוברי רצונו אלא כגון חנני' בן עזור שהי' תחלתו נביא אמת ולבסוף נביא שקר ופירש"י והאי ונתן אליך אות או מופת היינו שהיה האות והמופת בעודו נביא אמת ואח"כ יחזיק עצמו לאמר סמוך עלי לעבוד ע"ז שכבר נתתי לך אות או מופת שאני נביא אמת ע"ז נאמר לא תשמע לו ולפ"ז א"כ הך ונתן אות או מופת מיירי בעודו נביא אמת וכבר היה אות ומופת ואח"כ דיבר אליך לאמר נלכ' ונעבד' אלקים אחרים לא תשמע לו. ובזה ישב קושית הרמב"ן בספר המצות מצות ל"ת כ"ח שהרמב"ם סובר שהמניע' שלא נשמע לו כלל והרמב"ן הקש' שהרי כתיב ובא האות והמופת ואח"כ כתיב לא תשמע לו משמע שאחר ששמע לדבריו ונתן אות ומופת מצוה התור' שלא יעש' כמוהו ע"ש ולפמ"ש הוא מיושב דהאות והמופת הוא שעש' בעודו נביא אמת וע"ז הזהיר שלא נשמע לו כלל אף שהוא מוחזק היה לנביא