דברי שאול עה"ת ומגילות רעב

הנחל': הענין לפענ"ד דהנ' קודם שעברו את הירדן לא נענשו על הערבות: והענין לפענ"ד דהנה באמת ענין ערבות הוא כמו זר נחשב דלמה יקבל זה עונש בשביל האחר. אך באמת אנשים שיש להם שותפות ביחד ומקבלים טוב' זה מזה מהראוי שגם בפורעניות ישתתפו ולפ"ז בא"י שהית' משותפת לכולם א"כ כל אחד מקבל טוב' ע"י חבירו עד"מ שאויר הארץ מקבל זה מזה טוב' וגם לפעמים המטר יורד בשביל עשב אחת כדאמרו בתענית וכל העולם מקבלים טוב' ע"י אחד א"כ מהראוי שיענשו בשבילו ולפ"ז זה בא"י אבל בחוץ לארץ שלא קבלו טוב' זה מזה לכך אין להעניש אחד בשביל חבירו וז"ש לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה איש כל הישר בעיניו והיינו בשביל שאינם נענשים זה בזה וז"ש כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחל'

לשכנו תדרשו ובאת שמה בספרי דרוש ע"פ הנביא יכול תמתין עד שיאמר לך הנביא ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומצא ואח"כ יאמר לך הנביא וכן הוא אומר בדוד וכו'. הכוונ' לפענ"ד דהנ' כבר אמר דוד המלך ע"ה דע את אלקי אביך ועבדהו ופירשו במור' וכל הנמשכים אחריו שהאדם אף שמחוייב להאמין באלקי עולם עפ"י הקבל' בכל זאת מחוייב לחקור מצד שכלו אולי יוכל להגיע אך בזאת יאות לאיש הישראלי שיהי' אמונתו תקוע בלבבו שאף אם לא יגיע מצד שכלו לזה בכ"ז יהי' אמונתו תקוע בלבו מצד הקבל' והאמונ' וא"כ ז"ש דרוש עפ"י נביא והיינו עפ"י הקבל' על יד נביאיו וז"ש יכול תמתין עד שיאמר לך הנביא והיינו שלא תחקור בשכלך רק תסתפק עפ"י נבוא' בלבד ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומצא ואח"כ יאמר לך הנביא וכן הוא אומר בדוד ומזה נודע מעלת הנבוא' שמה שיגע זה עפ"י חקיר' ושכל יגיד לו הנביא כרגע ובזה לא יבא לידי מכשול

בנים אתם לד' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרח' בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה לד' אלקיך. הכוונ' לדעתי דהנ' אנשי צבא הבאים למלחמ' אם אחד מהם יקר' כי יפגע בו החצי ונפל ומת אז הדרך שמתקרב העומד תחתיו ונכנס בשורה למלאות השור' ואם אז האיש העומד תחתיו יתעצב על שר גדול כי נפל ולא יכנס תחתיו ענוש יענש כי לא ברבות עוצב תעש' מלחמ' וצריך לעמוד בפרץ לבל יעל' האויב עליהם ויפלו כל המחנ' אף אם באמת בשנים כתקנם מתעצבים על השר הצבא אבל אז אין להחריד ולהתעצב והעבור המת החיים יכלו ויגוועו חליל' כן כל העם הזה וכן כל הגוי הזה אף אם באמת נצטווינו להתאבל בכ"ז אסור לנו לשרוט שרט ולקרח קרח' על המת כי אנחנו עם קדוש לד' אלקינו וא"כ זה המת כבר נעש' חפשי מן המצות ואיך נעזוב עבודת ד' אלקינו ולהתאבל על מות המת ולא בזה נשלים נפש המת וגם את נפשותינו לא הצלנו בזה. ובזה נרא' דז"ש התוספות ביבמות דף י"ד דמה שהכ' ר"ע על לבו אף דאסור לשרוט על המת דעש' בשביל כבוד התור' והוא תמוה דסוף סוף אסור לשרוט שרט ובספר תשוב' מאהב' סי' ר"ז כתב דכיון דלא עשה בשביל המת רק בשביל התור' לא אסר' תור' רק אם עוש' השרט בשביל נפש מת וכן מצאתי במהר"ם אלשיך פ' ראה שכתב לפרש כן מדעתא דנפשיה במ"ש התור' למת ולא הזכיר דברי התוס' ועכ"פ לפמ"ש הטעם מבואר דהא כל הענין הוא בשביל שאנשי צבא הם וצריכין לכנס במקום האיש חיל שמת. ולפ"ז זה יתכן באם הוא מהסוג ומין של זה שנפל אבל באיש הדיוט שאינו מאותו כת שמת א"כ אינו שייך שהוא נכנס במקומו וא"כ לכך על ת"ח שמת מותר לשרוט שרט שיודע שאינו יכול לעמוד בקשרי מלחמ' כמו האיש שמת ודו"ק היטב

למען ישוב ד' מחרון אפך ונתן לך רחמים ורחמך הכוונ' לפענ"ד לפמ"ש התורת חיים בחולין דף פ"ו בהא דאמרו כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין דהענין הוא דבתחל' עלה במחשב' לבראות במדת הדין אח"כ שיתף מדת רחמים למדת הדין. וביאור הענין דלקח הצדיק ונתנו לחלקו של מדת הדין ועי"ז מרחם על העולם וז"ש כל העולם ניזון בשביל חנינא דחנינא הוא בחלקו של מדה"ד וע"י כך ניזון העולם במדת הרחמים וזהו באם העולם כולו אינו כל כך ברע אבל בעיר הנדחת שהם רשעים גמורים ונתחייבו להכרית עדי אובד שוב הצדיק ניתן במדת הרחמים וז"ש ורחמך והיינו שאת' תהי' בחלקו של רחמים וז"ב: וזה לדעתי מ"ש גדול' נקמ' שניתן בין שתי שמות שנאמר אל נקמות ד' והיינו שבאמת הנקמ' הוא אז בהצדיק וכל עולם נשארו בחלקו של רחמים או להיפך וא"כ גדול' נקמ' שניתן בין שני שמות בין אל לד' ודו"ק והבן בדברים

והיית אך שמח: דרשו חז"ל בסוכ' לרבות ליל יו"ט אחרון של חג. לפענ"ד הכוונ' דהנ' כבר אמרו בברכות פרק אין עומדין מ"ט קא בדח מר והא כתיב בכל עצב יהי' מותר א"ל אנא תפילין קא מנחנא וביאור הענין דכל שמח' אף שהיא של מצוה רק שנתקן על טוב' שבו עד"מ שמחת חתונ' שאף שהיא מצוה אבל השמח' תלוי בענין הנאת העוה"ז בזה צריך להיות מעורב בעצב כדוגמת העוה"ז שהוא מעורב טוב ברע עונג ונגע ואם ישמח ביותר אז יש חשש שלא יבעוט חליל' אבל בשמח' של מצוה שאין בה ענין הנאת העוה"ז