דברי שאול עה"ת ומגילות רסט

אותם ריקם היינו ממדע ושלימות ולכך הוצרכו להביא קרבן שבאמצעית הקרבן יתעלו וזה היה הענין של עליה לרגל והבן בדברים

וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החקים האל'. והוא משולל ביאור איך תלוי זה שעבדים היינו למה שנשמור את החקים האל' ועיין רמב"ן מ"ש בזה: ולפענ"ד נרא' דהנה יש לנו חקים ומשפטים וחקים הוא מה שהוא בלי טעם ואין אנו מבינים אותו ומשפטים הוא מה שהוא בשכל ולכאורה צריך ביאור כיון דגם החקים הם ע"פ שכל ורק שאנו אין אנו מבינין אותו ומדוע העלימה התור' החקים מאתנו. והנרא' בזה דבר חדש דהנ' אנו נקראים בנים למקום וגם עבדים מה שהיינו עבדים במצרים ופדה אותנו והנ' ההבדל שבין עבד לבן שאם ירצה האדון לצוות נעבדו דבר זר ומופלג האם מן הדין להגיד לו טעם פקודתו בלי ספק שאין זה מצד הדין כי אחר שהוא מקנת כספו ומחויב לעשות ככל אשר יגזור עליו אבל אם האב יצוה לבנו לעשות דבר זר האומנם כי חיוב על הבן מצד כיבוד אבל האב הרחמן באהבתו לבנו הוא מגלה לו טעם הדבר למען לא יקש' על הבן לקיים מצותו ולכך נתן לנו משפטים וחקים כמשפט הבן והעבד למען נזכור צאתינו מארץ מצרים כי עבדים היינו. וז"ש וזכרת כי עבד היית במצרים ולכך ושמרת לעשות את כל החקים האל'

וזה לדעתי מה שסידר בעל הגדה בשאלת החכם ששואל מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ד' אלקינו אתכם ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח וכו' והרשע כי שואל מה העבוד' הזאת לכם אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה הוציאנו ד' ממצרים אלו היה שם לא היה נגאל. ורבים יתמהו מה הבדל בין חכם לרשע. ולפמ"ש יתבאר היטב כי הנה יש במצות הפסח משפטים שכליים שהוא לאות כי פסח עלינו וגם חקים כמו לא תשברו בו עצם וכדומ'. וכן בענין מצה ומרור הם דברים הפכיים חירות ועבדות ולכך החכם יפלא על הדברים שיש ע"פ חק והמשפט. וז"ש מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ד' אלקינו ולכך אמור לו כהלכות הפסח אבל הרשע יתפלא על החקים ואומר מה העבוד' הזאת לכם וכדאמרו בירושלמי מה הטורח הזה לכם וטורח לא שייך רק בדבר שאינו ע"פ היקש השכלי וזה מה שיהי' למעמסה על העושה והנ' החקים נצטוינו בשביל שהיינו עבדים ויוציאנו ד' משם כמו שסיפר בעל הגד' שנשיב על השאלות מה נשתנ' עבדים היינו לפרעה וכו' וא"כ שפיר אמר אילו היה שם לא היה נגאל שהחקים הם רק בשביל שאנחנו עבדיו והרשע לא היה נגאל ולכך ממאס בחוקים. וזה לדעתי מ"ש פרש' ואתחנן כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים וכו' ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה וגו' ויצונו ד' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ד' אלקינו והיינו שהחקים הם בשביל שקנה אותנו לעבדים ודו"ק כי הוא הערה חדש' וענין נפלא

הענק תעניק לו מצאנך וגו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך וגו' ולקחת את המרצע וגו' והי' לך עבד עלם וגו' לא יקש' בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך כי משנ' שכר שכיר עבדך. מאד יפלא הא כבר אמר על הענקה וזכרת כי עבד היית ומה יקש' עוד: והנרא' לי דבאמת בשאר עבדים לא יקש' בעיניו אחר שמתחל' לא נשכר רק לש"ש ואח"כ יזכור כי עבד היה מתוך דחקו וצריך להעניק לו אבל על נרצע אחר שמרצונו עובד עמך כי טוב לו למה יצא ביובל ולמה יתחייב בהענקה כמבואר בקידושין דף ט"ז גבי ארבע' שמעניקין חשיב סתם יוצא ביובל והנרצע שיוצא ביובל וא"כ יקש' בעיניו למה ישלחהו חפשי ויעניק לו אחרי כי האדון והעבד שניהם רוצים זה בזה לזה נתן הכתוב הטעם אחר כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים והיינו כי באמת כבר עבדך שש שנים וא"כ גם זאת שעבד לך עד יובל היה לך ליותרת ולמה יקשה בעיניך לשלחך

אבד תאבדון את כל המקוזנות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם על ההרים הרמים. לכאור' משמע מהכתוב שהכתוב צוה לאבד המקומות עצמם והוא תמוה דהא קי"ל דמחובר אינו נאסר כמבואר בע"ז דף נ"ח ובטוש"ע יו"ד סימן קמ"ה ה ס"א דכל שאין תפיסת יד אדם בו אינו נאסר. וכפי הנרא' רש"י הרגיש בזה ופירש מה תאבדון את אלהיהם על ההרים והיינו שלא יאבדו את כל המקומות רק אלהיהם שנתנו על ההרים אבל משמעות הפסוק הוא שיאבדו המקומות שעבדו הגוים את אלהיהם והרי את אלהיהם מסיים באתנחתא ומשמע דהוא סוף המאמר ועיין ביעלת חן שהרגיש ג"כ על רש"י אבל לא מ"ש [ וא"ל דמיירי שחפר בהם ועשה מעשה דנאסר כמבואר בגמרא דאכתי של רבים אינם נאסרים] וע"כ נרא' לפמ"ש הנקה"כ בסי' קמ"ה דהא דמים של רבים אינם נאסרים הוא לפי שאי אפשר לאסור דבר שאינו שלו דהרי הוא ש כל העולם שהוא של רבים ולפ"ז כאן בע"ז של נכרי דלכך לא סגי בביטול דישראל מכי פלחי לעגל ניחא להו דאל"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כדאמרו בע"ז דף נ"ג ולכך שפיר קאמר אבד תאבדון את כל המקומות אשר אתם יורשים אותם וא"כ היה ניחא להו וא"כ לא מקרי דבר שאינו שלו וגם המים של רבים היו נאסרים דכל הטעם שאין נאסר הוא משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכאן היו