דברי שאול עה"ת ומגילות רלח

עליהם העונש כי אם על גד וראובן לבדו אחרי שפירשו מעדת ד' אבל אם יניאן את לב העם אז יהי' העונש על כל ישראל ומעתה למעל' שאמרו ולמה תניאון את לב העם אז אמר ויסף עוד להניחו במדבר ושיחתם לכל העם הזה אבל כשאמרו שיחלצו לפני ד' ולא ישיבו עד התנחל בני ישראל אמר להם שאם לא יקיימו ככל אשר יצא מפיהם נמצא שעל ישראל לא יהי' העונש רק עליהם לבדם וז"ש ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם ירצה אחרי שפרשתם עצמכם מעליהם א"כ אתם לבדכם תשאו חטאתכם ודו"ק

ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חוקת התורה אשר צוה ד' את משה אך את הזהב וגו' תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא. הנה מ"ש זאת חקת התור' לא נודע למה קראו חקה וגם מ"ש אך את הזהב מהו לשון אך ועמ"ש רש"י בזה וגו' אך במי נדה יתחטא פירשו חז"ל סוף ע"ז טביל' בארבעים סאה ומי נדה באמת היא הזאה ועיין מ"ש הראב"ע. ולפענ"ד נרא' דהנה באמת משה רבינו צוה אותם על הזאת שלישי ושביעי ולזה בא אלעזר ואמר זאת חקת התור' אשר צוה ד' את משה היינו להזות באפר הפר' שזה חקת התור' ובאבן עזרא הרגיש קצת כי חקת התור' הפר' לאלעזר נתנ' הנה הבין גם כן כי זאת חוקת התור' קאי על הפר' ומצאתי בספורנו שרמז ג"כ לזה אבל הכלים א"צ הזאה רק במי נדה תחטא וז"ש אך את הזהב ואת הכסף וגו' אך במי נדה יתחטא דהיינו טביל'. אמנם לפרש במי נדה כמשמעה וליישב דברי חז"ל והפשט ביחד נרא' לפענ"ד דהנ' הם נגעו בנפש ע"י חלל חרב והנ' אדם בכלים וכלים באדם טמאים טומאת שבע' ולפ"ז אם הם יגעו בהכלים גם הכלים צריכין טומאת שבע'. ומעת' ז"ש אך את הזהב ואת הכסף וגו' שכל מה שחשב הם כלי מתנות תעבירו באש אך במי נדה יתחטא שהם צריכין באמת הזאה באפר פרה והנה זה שם שנטמאו במת וכל כלי מתכות נטמא באדם שנגע בכלים ועיין רמב"ם פ"ה מטומאת המת ובמל"מ באורך אבל שאר כלי עכו"ם שאינו נו רק מבליעת איסור זה א"צ הזאה רק טבילה במ"ם סאה ושפיר דרשו חז"ל אך במי נדה לענין טביל' ודו"ק היטב כי בזה יתיישב הפשט והדרש ביחד

ועבר לכם כל חלוץ. עיין בבעל הטורים שכתב דרמז לזה דאמרו שבל הוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו שלא תזקק ליבום ולחליצ' וגם במלחמת משה היה כן וז"ש ועבר לכם כל חלוץ. והיא לכאור' רמז רחוק וגם א"כ למה אמר דוקא לבני גד ובני ראובן והא בכל ישראל היה. כן ולפענ"ד ענין נכון דבאמת לכאור' זה הי' מסיר הבטחון שהרי היו כותבין גט כריתות לאשתו והרי ישראל היו בטוחין בשם ד' כי יהי' בעזרם וצ"ל דגם הכהן משוח מלחמ' היה מכריז על כמה דברים והיינו שהתור' לא רצת' לסמוך על נס ובכ"ז הבטחון חזק וגם כבר אמרו כל הסומך עצמו על מנת שיעש' לו נס אין עושין לו נס וה"ה בזה והנ' כבר אמרו בסוט' דף מ"ד דה"מ למלחמת הרשות אבל למלחמת מצוה הכל יוצאין אפי' חתן מחדרו ובזה נרא' לי להבין דעת קדושים דלמה אמרו דוקא כל היוצא למלחמת בית דוד דהנ' אמרו שם בסוט' דמלחמת דוד דלהרווחה ודאי נקרא מלחמת הרשות וא"כ לכך לא סמכו על הנס כיון דלא הוה שימר מצוה שלא ידעו רע דהיה להרווח' ולא היו מובטחין כל כך שלא יפול מהם אחד ולכך כתבו גט כריתות. ולפ"ז צריך ביאור דהרי אמרו שם דמלחמת יהושיע לכבש הוה דבר חיבה לכ"ע וא"כ למה היו צריכין לילך חלוץ דהיינו לכתוב גט כריתות וזה צוה משה ליהושיע לבית מלחמתו. אך נרא' דבאמת שאר ישראל היו יוצאין לכבש אבל בני גד ובני ראובן שלקחו נחלתם ובאמת לא היו צריכין לילך רק שמשה רבינו קצף עליהם שלא יניאו את בני ישראל עכ"פ לא עדיף מהך דאמרו שם למעוטי נכרים דלא ליתי עלייהו דלמר קרי רשות ושוב צריכין לכתוב גט וז"ש ועבר לכם כל חלוץ לכם דייקא ודו"ק היטב. ובזה מיושב היטב מה שהקשו על בעל הטורים מהא דאמר בקידושין דף י"ג דמיתת הבעל נלמד מפן ימות במלחמ' ואיש אחר יקחנ' והרי גט כריתות כתבו במלחמת משה וא"כ הגט מתיר ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת עיקר הגט כריתות הוא כדי שלא תזקק ליבם וכמ"ש ועבר לכם כל חלוץ כמ"ש בבעל הטורים והרי שם מקש דלמא אחר יבם ומשני דיבם לא נקרא אחר וא"כ כיון דקאי במי שיש לו בנים ואינה זקוק' ליבם שוב לא כתבו גט כריתות ודו"ק ובתשוב' כתבתי בזה דברים רבים ובזה מיושב הא דיליף בפרק במה בהמ' גוף הדבר דכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו מהא דאמר ישי ואת ערובתם תקח ודרשו דקאי על הגט ותמוה דא"כ למה לא כתבו הגט בעודם בביתם בצאתם למלחמה ורש"י נרגש שם וכתב שכתבו בצאתם או במלחמ' ואינו במשמע ועיין ח"א שהאריך בזה ולפמ"ש יש לומר דבאמת זה היה מלחמת חובה דהפלשתים נאספו עליהם ולא היו צריכין לגט כריתות אבל אח"כ כשיצא גלית ואמר למה תלחמו תנו לי איש אחד ונלחמ' יחד וזה היה ארבעים יום רצופים ושוב לא היה נחוץ שיהיו כולם שם רק אדם אחד מכל ישראל ושוב שפיר שלח ישי שיתנו גט כריתות ודו"ק היטב

ואתם חנו מחוץ למחנ'. עיין רמב"ן בפסוק וכל אשר לא יבא באש כתב בסוף בזה"ל וכן בדין הטומא' שהזהירם עתה ואתם חנו מחוץ למחנ' כי מלחמת סיחון ועוג היה כל ישראל וטומאה הותרה