דברי שאול עה"ת ומגילות רלה

מלבד חטאת הכיפורים ועולת התמיד ומנחה' ונסכיהם עיין רש"י דנסכיהם מוסב על המוספין הכתובין ועל תעשו והיא לשון צווי אבל בקרבנות החג שכל ונסכ' ונסכיהם ונסכיה שבה מוסבים על התמיד עיין מזרחי מ"ש בזה ולפענ"ד להוסיף בזה עפ"י מ"ש רש"י בפרשת קרח בפסוק ותכל תלונתם שיש חילוק בין תלונתם לבין תלונותם והמזרחי כתב שלא ידע החילוק וההבדל אבל הבחור במאמר שלישי פי"א כתב הנני מפרש ההפרש שביניהם במשל הרי ראובן ושמעון יש להם שפחה אחת נאמר עליהם שזאת היא שפחתם של ראובן ושמעון וכשיש לכל אחד מהם שפח' אחת נאמר עליהם שפחותם אך כשיש לכל אחד מהם שנים או שלשה נאמר עליהם שפחותיהם ע"ש והנ' גם כאן קש' לרש"י על לשון ונסכיהם שהוא לשון רבים והרי מנחת' לשון יחיד וע"כ כתב דמנחת' קאי על התמיד ונסכיהם קאי על המוספין שהם רבים אבל קרבנות החג שנתבאר המוספים ונסכיהם לבד ע"כ דונסכיהם קאי על התמיד ומה דכתיב לשון רבים פירש המזרחי שקאי על שני התמידין ולדעתי מזה יצא לחז"ל לדרוש בשני ונסכיהם בששי ונסכיה בשביעי כמשפטם הרי מ"ם יו"ד מ"ם הרי כאן מים רמז לנסוך המים והובא ברש"י פסוק י"ח והיינו דהנסכים בעצמם היו שנים ויתכן לשון ונסכיהם ודו"ק היטב. חסלת פרשת פנחס פרשת מטות

כי ידור נדר דרשו חז"ל בדבר הנדור ולא בדבר האסור. ולפענ"ד יצא להם כן לדרוש דנדר לא קאי על להבא שעכשיו נודר נדר רק שמתפיס בדבר הנדור דהנה כבר נודע מ"ש העשר' מאמרות מאמר חקור דין ח"ב פ"ז זה כלל גדול בכל הפעלים בכל המקרא כי המקור הסמיך לעבר או לעתיד הוא שם הפועל יתואר בו נושא הפעול' ההיא אלא שבהתחנק הפועל יקדם אל הפעול' כמו אם שמע תשמעו וההפוך בהתאחרו עלי' כמו וישפוט שפוט עכ"ל וכבר האריך לבאר זאת בספר אור כשלמ' שער מקור נפתח וגם אני בעניי הארכתי בכלל הזה ולפ"ז קשה כאן דהא נדרים חלין על דבר מצוה וגם מתפיס בנדר הרי הוא כמוהו ואפי' מאה ואלף וא"כ למה התאחר התואר אל הפעול' שכתב ידור נדר והרי נדר הוא המקור וידור הוא הפעול' ובשלמא בהשבע שבוע' יתכן לפי שהיא רפיון הפעול' שמתפיס בשבוע' לאו כשבוע' כמ"ש רבא בשבועות דף כ' ואף לאביי דמתפיס בשבוע' כמוציא שבוע' מפיו מכל מקום אינו חל על דבר מצוה וא"כ אינו התחזקות הפעול' דהרי לא חל ע"ד מצו' משא"כ בנדרים דהוא חל אף על דבר מצו' וגם אפי' מאה שמתפיסים בו הרי הוא כמוהו א"כ הרי הוא ראוי להיות התואר קודם הפעול' וע"כ נרא' לפענ"ד דמכאן יצא לחז"ל שדרשו דנדר לא קאי על מה שנודר כעת רק שיהי' בדבר הנדור ונמצא אינו ענין לתואר דזה דוקא אם הפעול' והתואר הם סובבים על ענין אחד כמו ובשל מבושל או שלח תשלח וכדומ' אבל כאן לא קאי התואר על מה שהוא כעת רק שיהי' בדבר הנדור וא"כ שוב שפיר הקדים הפעול' קודם וז"ב מאוד

ובזה מיושב קושית הר"ן ברי"ף ריש פ"ג דשבועות דמנ"ל לחז"ל לדרוש דידור נדר בדבר הנדור והא אצטריך למתפיס בנדר דהות כנדר דבשבוע' דליכא קרא לא נתרב' להתפס' ע"ש ובהגהת מהר"ם מטיקטין ז"ל ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא כיון דדרשו להתפס' א"כ הוה התחזקות הפעול' וקש' דידור נדר מורה על רפיון הפעול' וע"כ דרשו דנדר קאי על דבר הנדור ודו"ק והבן כמה עמקו דברי חז"ל ברוך שבחר בהם ו במשנתם

איש כי ידור נדר. עיין רמב"ן שכתב דנשבע לקיים את המצו' ולא קיים אינו עובר ולא מתחייב משום שבוע' ולא מלקות ולא קרבן אלא דשרי לי' לזרוזי נפשי' ובאמת בר"ן נדרים דף ח' משמע דעובר בבל יחל וצ"ע ועיין בהלכות נדרים לרמב"ן ובריטב"א ונימוק"י מ"ש בזה וצ"ע

לא יחל דברו עיין רשב"ם שפירש לא יחל את נדרו עד לאחר הרגלים ולא יחל היינו כמו ויחל עד בוש דפירושו הוא המתנ' והמפרש לשון חילול לפי הפשט טעות בידו. ותמהני שזה נגד הש"ס דקי"ל דעובר על בל יחל ובל תאחר הרי שבל יחל הוא חילול ולדידי' היינו בל תאחר. גם מה שפירש עד לאחר שלש רגלים במחכ"ת תמהני דזה בנדרי גבוה אבל נדרי הדיוט אינו תלוי בשלש רגלים ועיין ברמב"ם פט"ו מהלכות מעש' הקרבנות שם מבואר הדבר ואין הרמב"ם כעת לפני כי כותב אנכי בכפר לאבין סמוך ללבוב במרחץ חם והפשטן הגדול הראב"ע פירש מלשון חילול ועיין רשב"ם לעיל מיני' שפירש ג"כ דקאי על קרבנות ולפענ"ד אי אפשר לפרש כן וכן דרשו בספרי פ' מטות לא יחל דברו לא יעשה דברו חולין הרי שהי' חכם לא יפר לעצמו וכ"כ הרמב"ם פ"ו משבועות ה"ב שהל"מ שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט בנפש אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו ומשמע דאף חכם אינו מתיר לעצמו וכפי הנרא' מהרמב"ם הוא שהתור' גדרה גדר דאם נאמר דהחכם יתיר לעצמו ע"י פתח שוב יקיל לעצמו אף בלא חרטה ופתח ויקיל בנדרים וכענין שכתב הרמב"ם בטעם התמור' רע בטוב