דברי שאול עה"ת ומגילות רלב

טוב' לאחר לא יוכל לחזור וזה שהודיענו הכתוב שבחו של משה שביקש שימנ' אחר אף שהיא לרע' משה כל שרצונו של הקב"ה בכך לא הניח מלבקש ודו"ק היטב

והוא לא הי' בתוך העד' הנועדים על ד' בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו. והנ' מה שסיימו ובנים לא היו לו זה דברי מותר וא"צ להענין. ולפענ"ד נרא' עפמ"ש הר"ן בדרוש העשירי דמה שהזכיר להם משה רבינו במשנ' תור' בתוכחות דברי דתן ואבירם ולא הזכיר קרח שהוא עיקר המחלוקת לפי שדמיון האדם אינו כוסף לתאוות העולם כ"א להוריש לבניו אחריו וכמעט לא יחושו לעצמם וכל עיקר השתדלותם בעבור הבנים ולכך הרא' להם כי דמיונם כוזב שדתן ואבירם שחשו לבניהם אחריהם ולא נשאר מהם שריד ופליט ולכך לא הזכיר קרח כי בני קרח לא מתו יעו"ש ולכך אמרו שאבינו מת במדבר והוא לא הי' בעדת קרח ולזה נתנו מופת שבחטאו מת ולא הי' מעדת קרח שהרי כל מחלוקת קרח ועדתו להוריש גדולתם לבניהם אחריהם שיהיו הם הכהנים והלוים עובדים במקדש ולזה אמר אחרי כי בנים לא היו לו א"כ לא הי' לו לחוש לזה ומה לו בזה וע"כ כי בחטאו מת ולמה יגרע נחלתו. וזהה לדעתי מה שאמרו במדרש תנחומא והובא ברש"י פרשת קרח על פסיק רב לכם בני לוי ולא טפשים היו שכך התר' בהם וקבלו עליהם לקרב אלא הם חטאו על נפשותם וקרח שפקח הי' מה ראוי לשטות כזה אלא עינו הטעתו ראה שלשלת גדול' שיוצא ממנו שמואל ששקול כנגד משה ואהרן וכו' והוא משולל ביאור

ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כבר כתב הר"ן כי כל עיקר התאוות הוא בשביל בנים להוריש גדולתם לבניהם אחריהם ולפ"ז זהו דתן ואבירם שלא היו אף לוים שהיו בני ראובן שייך לומר שרצו להיות לוים להוריש גדול' לבניהם אבל בני לוי הם יוכלו להוריש לבניהם וכהונ' גדול' אינם יכולים להוריש לבניהם שכה"ג אין לנו רק אחד וכהני הדיוטים מה נ"מ בין כה"ד או לוים כלם עובדים במקדש זה מקריב וזה משורר ולכך אמר המדרש שהם באמת חטאו לנפשם לא בשביל הבנים ולזה אמר וקרח שפקח הי' מה ראה לשטות כזה לזה אמר שרא' שמואל עומד מבניו ורצ' שיהיו כה"ג ויהי' שמואל אחריו ובשביל שמואל ינצל ודו"ק היטב

ובזה נרא' לי מה שאמרו שלא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי והוא פלאי למה לא נתכהן פנחס ולפמ"ש אתי שפיר שבאמת השבטים חששו אותו כי עשה זאת בקנאתו ושנאתו ולפ"ז הי' מקום לחשדו כי עשה זאת שיהי' נשיא בישראל ויוריש גדולתו אחריו ולזה אמרו שלא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי וא"כ כל שלא נתכהן לא הי' מקום להוריש גדולתו אחריו ולכך אמר לו הקב"ה והית' לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם היינו בשביל שעש' כזאת בלי שום כוונ' כי אם בעבור שם ד' ולכך יצלח שיהי' לו ולזרעו אחריו שיתמלא תאוות לבו שזה מצד טבע האדם שיצליחו בניו ודו"ק

כי בחטאו מת עיין רש"י שר"ע אומר מקושש הי' ור"ש אומר ממעפילים הי' לפענ"ד שיצא להם ממ"ש שבחטאו מת ולא עשה תשוב' ולא התווד' על עוונו ומנין ידעו זאת וע"ז אמר ר"ע שמקושש הי' ונתכוין לשם שמים וא"כ לא הי' לו מה להתוודות כי ידע שעוש' חטא והשליך נפשו מנגד כדי להורות חומר שמירת שבת וא"כ ממילא מת בחטאו וח"א ממעפילים וא"כ העמלקי הכום חרמה ומתו בחטאם בלי תשוב' ודו"ק

אבינו מת במדבר וגו' ובנים לא היו לו תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו עיין רש"י והוא מהש"ס שאמרו תתייבם אמנו ואם הבנות נחשבו כבן תנה לנו אחוזה. הכוונ' לפענ"ד כי ענין היבום הוא להקים שם המת על נחלתו ולפ"ז כל שיתנו אחוזתו לבתו אז יקרא שם המת על נחלתו וא"כ זה שטענו או שתתיבם אמנו להקים לאבינו שם בישראל או שתתן לנו אחוזה ובזה נחשב הקמת שם המת על נחלתו ודו"ק

ויקרב משה את משפטן לפני ד' וגו' כן בנות צלפחד דוברות וגו' ואל בני ישראל תדבר לאמר וגו'. הנה כפי הנרא' לא זכו ישראל להדין הלז רק ע"י מעש' דבנות צלפחד וגם הדיבור נמשך רק כטפל להדין דבנות צלפחד. והכוונ' דהנה עד שלא כלו מתי מדבר לא הי' הדבור למשה ופירש רשב"ם בב"ב דף קכ"א דאם הוצרכו לדיבור כאן במעש דקרח שהי' אחר מרגלים הי' ע"י מלאך או שאם היו נצרכים למעש' הגיד לו ולפ"ז בנות צלפחד שהיו אחר מרגלים וקרח כמ"ש והוא לא הי' בתוך העדי כדדרשו מרגלים וקרח ולכך לא הגיד הקב"ה דין דנחלות רק ע"י שהוזקק להמעש' וז"ש כן בנות צלפחד דוברות וגו' ואל בני ישראל תדבר לאמר וז"ש ראוי' הית' פרשת נחלות להאמר ע"י משה אלא שזכו בנות צלפחד להאמר על ידיהם ועיין רשב"ם דף קי"ט והיינו שפרשת נחלות הי' דין וראי' שיאמר בפ"ע ע"י משה רק שלא הי' הדיבור אליו כי אם ע"י מעש' ודו"ק היטב וז"ש עמדו ואשמוע' מה יצו' ד' לכם והיינו שאז במעש' דטמאים לנפש שהיו קודם מרגלים ואז לא ה' הדיבור ע"י מלאך כ"א אל משה וגם הי' הדיבור להם. וז"ש עמדו ואשמע' מה יצו' ד' לכם והיינו שיהי' הצווי עיקרית לכם אף שלא הייתם צריכים למעש' וז"ש רש"י אשרי ילוד אשה שכך מובטח ודו"ק

כן בנות צלפחד דוברות פרש"י כתרגומו יאות כך כתוב' פרש' זו לפני במרום מגיד שראת' עינם מה שלא ראת' עינו של משה. הנה ביאור הענין הוא כי באמת התור' הית' קדומ' אלפים שנה ולכאור' צריך ביאור היאך נכתבו הדברים האלו שהרי הבחיר' נמסר'