דברי שאול עה"ת ומגילות רלא

פנחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי כבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דהנה בתוספתא דפאה אמרו מעש' בחסיד אחד שהגיד לו בנו ששכח עומר בשד' וצוה להביא לו זבח ושמח מאד וא"ל בני מה זה שמח היום יותר מכל המצות וא"ל כל המצות הם בדעתי וברצוני והמצוה הלז הוא דוקא בשכחה והנה גם כאן פנחס באמת שאם בא לשאול אין מורין לו ורק הקנאין ברצותם לקנאות לד' אז יוכלו למסור עצמם למות שבאמת אם נהפך זמרי והרג לפנחס אינו נהרג ונמצא שהמצוה הלז הוא ג"כ כשאינו מיישב עצמו ובלי כוונ' ולכך אמר בדין היא שיטול שכרו ודו"ק

עוד נרא' לי דהנה בטעם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא נרא' לפענ"ד דבאמת העונג הרוחני והשכר מצו' אי אפשר שיהי' בעוה"ז שאין מקום לתת בעוה"ז עונג הרוחני ואין כל העולם מכיל אותו שכר וכבר אמרו בסנהדרין דעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק מלא עומסו ואמרו דכיון דשמים בזרת תיכן א"כ א"א לקבלו ולכך שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ולפ"ז כאן דנתן לו השכר שיהיו בניו כהנים וא"כ זה אפשר לקבל. וזה לדעתי מ"ש שכר מצוה מצו' והיינו שהשכר של המצו' אי אפשר לקבל בעוה"ז אבל אם השכר הוא ג"כ מצו' זהו שייך בעוה"ז וצריך לקיים מצות וגם יש לומר דכיון דפנחס זה אליהו והוא חי וקים א"כ יש לו מקום לקבל השכר בעולם הנשמות כיון שהוא חי בעוה"ז ועוה"ב ביחד וז"ש הנני נתן לו בריתי שלום ודו"ק היטב

ומ"ש השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי נרא' לפענ"ד לפמ"ש המורה שלא מצינו קנא' בתור' רק בע"ז ובמ"א כתבתי בזה וא"כ כיון שגזרו על בנותיהן משום ד"א א"כ ע"י שהרג לזמרי לא באו לעבוד ע"ז א"כ השיב את חמתי בקנאו את קנאתי בתוכם ודו"ק היטב

בקנאי את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. הכוונ' דהנ' אם נרא' באר א' בשר חי חליל' אז התקנ' שיחתוך את הבשר החי דאם לא יחתוך תיכף תוכל להתפשט בכל הגוף ואין תקו' כמו כן כל בני ישראל כאבר אחד והנה כשזמרי חטא אז הי' נרא' בשר החי בכל הגוף ולכך הלך פנחס וחתך הבשר החי וז"ש בקנאו את קנאתי בתוכם וע"י כן לא כליתי את בני ישראל בקנאתי ודו"ק

עוד נרא' לי עפמ"ש המפרשים לפרש מ"ש חלקי ד' אמרתי לשמור דבריך דהנ' האדם אין לו בקיום המצו' רק מה שאמר שיעש' המצו' אבל גוף המצו' הוא מהקב"ה שבלעדי ד' ועזרתו אינו יכול לעשות דבר והנ' כאן שפנחס השיב את חמתי ואם כן כביכול כל הפעול' עשה פנחס שהרי הקב"ה לא סייעו בזה שהרי הקב"ה כביכול כעס וא"כ כל המצו' היא של פנחס ולכך יפה אמרו במדרש בדין הוא שיטול שכרו דבאמת פעולתו לפניו והנה מ"ש בקנאו את קנאתי יבואר ע"פ מ"ש במהד"ק לבאר מ"ש קנאים פוגעין בו כי בנותיהן משים ע"ז וא"כ על הבעיל' גופא אין בו שום עון רק שגזרו משום לתא דע"ז והתור' לא תעניש רק על מה שהיא כעת רק הקנאים החרדים לדבר ד' המה יחושו על מה שעתיד להיות והנ' הרמב"ם במורה כתב כי לא יפול לשון קנא' רק על ע"ז וז"ש בקנאו את קנאתי בתוכם והיינו מה שיש חשש משום ע"ז ודו"ק

צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם המוכ' ביום המגפ' על דבר פעור כבר כתבתי בזה

וכעת נרא' לי ע"פ מה שנודע מה שהאריך הרמב"ם פ"ו מהלכות תשוב' על מה ענש הקב"ה את המצרים אחרי שכן גזר עליהם שיעבידו את בני ישראל וע"ש בהראב"ד שכתב שאין הקב"ה מעניש את האדם רק ע"י רע ממנו או שאני קצפתי מעט והם עזרו לרע' ושתי אלה הפנים יצדקו פה שצררו יותר מדאי ע"ד פעור וזה לא גזר הקב"ה אמנם באמת כאן אין מקים לקושיא כי בשלמא אם היו רוצים להרגם שייך לומר שבלי ספק מד' יצא הדבר אבל כאן שהמדינים רצו להחטיאם ובזה ודאי כבוד ד' וכסאו נקי מזה והרשות נתונ' לאדם בזה וא"כ בודאי הם צוררים מצד עצמם וזהו אמרו צרור את המדינים כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור והיינו שבזה בודאי כסא כבוד ד' נקי וגם כזבי זינת' רק על הכוונ' הזאת שיחטאו בפעור. וזה לדעתי מה שאמרו בספרי שקש' המחטיא את הארס יותר מן ההורגו והיינו שאם הרגו יש מקום התנצלות שולי ספק נתחייב זה להריג' ועיין רמב"ן פ' לך באורך ובתוי"ט פ"ה מאבות גבי על דאטפת אטפיך ע"ש אבל המחטיאו זה ודאי לא חפץ הקב"ה ודו"ק

צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם ע"ד פעור וע"ד כזבי בת צור וגו'. הכיונ' לדעתי כי אמרו במדרש פ' מטות שישראל אומרים רבש"ע כל שנא' ששונאים אוה"ע אותנו הוא רק בשבילך שאסרת החיתון והבדלת אותנו מהם ולפ"ז שם שנשאו מבנות מואב א"כ שוב אין להם מקום התנצלות ולזה אמר כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם ע"ד פעור וע"ד כזבי כי אז אין לכם שום טענה שמכל מקום שונאים אתכם אף שנשאתם מבנותיהם ודו"ק

יפקוד אלקי הרוחות לפענ"ד עפמ"ש המפרשים דלרע' הקב"ה חוזר אבל זה כשלא בא טוב' לאדם אחר דאז אינו יכול לחזור לכך משה בענותנותו ובחסדו הגדול אף שהי' הקב"ה יכול לחזור כל שיבא