דברי שאול עה"ת ומגילות רכח

לו מובן. והנרא' בזה ע"פ מ"ש בתורת חיים מסכת חולין דף פ"ו בביאור המאמר כל העולם כולו נזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין ואמר הוא ז"ל דהענין הוא דהקב"ה שיתף בעת הבריא' מדת הרחמים למדת הדין ואם חליל' העולם אינו כדאי נחלק העם לחצי דהיינו כל העולם כולו צד אחד והצדיק הגדול בדור לחלק האחר ונותן המדת הרחמים על העולם כולו והצדיק נותן ביד מדת הדין שיהיה מדת רחמים ומדת הדין יכולים להתקייים ולכך כל העולם כולו בנחת וחנינא בני בצער ע"ש דבריו הקדושים באורך כי נעמו ולפ"ז זהו כשהעולם ראוי ליסורים ועונש חליל' הקב"ה מחליף ומיסר ביסורים הצדיק אבל כאן שפנחס בקנאתו לד' השיב החימ' מעל בני ישראל א"כ ראוי הוא שיהי' לחלקו של מדת הרחמים וז"ש לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום ירצ' שהברית אשר חקות שמים וארץ שמתי הנני נותן לו שלום כי אם כפר על בני ישראל מהראוי שעכ"פ יטול חלקו המגיע לו במדת הרחמים ומה נכבד דברי המדרש שאמר בדין הוא שיטול שכרו ודו"ק

והנה במדרש אמרו בדין הוא שיטול שכרו והוא תמוה וכבר כתבתי בזה. וכעת נרא' לי דבר חדש דהנ' בטעם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא הוא דהנ' כבר אמרו בקידושין דף מ"א דאם היה צדיק כל ימיו ואח"כ מרד דאבד כל זכותו והיינו בתותה על הראשונות ולפ"ז היאך אפשר לתת לו שכר מצוה הא הבחיר' ביד האדם וא"כ אם יחזור בו ותוהה על הראשונות ואבד זכותו ואיך אפשר לתת לו שכר מצוה כן נרא' לי טעם חדש דלכך שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ובזה נ"ל מ"ש הרמב"ם בפ"א דפא' במשנ' דאלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז כתב דהא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא הוא דוקא במה שבין אדם למקום אבל בין אדם לחבירו נותנין שכר בהאי עלמא ולא נודע הטעם ולפמ"ש אתי שפיר דבשלמא במצות שבין אדם למקום יוכל לתהות על הראשונות אבל במה שבין אדם לחבירו כגון ג"ח ושאר דברים דחשוב במשנ' וא"כ כל שעש' ג"ח לחבירו ניהו דהוא יתהא על הראשונות אבל מכל מקום הטוב' שעש' עם רעהו זה נשאר לו קיים לעולם ואיך יוכל לחזור בו ולכך נותנין שכרו בעות"ז. ומעת' כאן שפנחס קינא קנאת ד' צבאות ולא כילה את בני ישראל בקנאתו אם כן זה כבר עשה טוב' עם ישראל וגם כל המזכ' את הרבים אין חטא בא על ידו לכן אמרו שפיר במדרש בדין הוא שיטול שכרו כי אף אם יתהא חליל' על הראשונות זהו ליתא בחזר'. ובזה נרא' לי הא דכתיב יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך וגו' כי ברך אברכך והיינו לפי מה דאמרו במדרש כי ביקש אברהם מד' לאחר עקיד' שלא ינס' אותו למען לא יאבד הראשונות והבטיחו השי"ת א"כ שוב לא יחזור בו ושפיר יקבל שכר על עקיד' בעוה"ז ודו"ק

ומפי כבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י שמעתי בביאור המקרא דהנ' יש שני מיני שרים יש שר הקרוב להמלך מצד המינוי אשר יש לו כי הוא שר ושופט או שוטר ועוצר וכדומ' ויש כי הוא ריע המלך ועייל בלא בר בבית המלך והנ"מ ביניהם כי הממונ' על צרכי המלך ועבודתו זה יוכל להנחיל מינוי שלו לבניו הממלאים מקומו אבל מי שהוא מצד עצמו מצא חן בעיני המלך ונתן לו המלך רשות להיות יוצא ונכנס והמלך משתעשע עמו אבל בניו אין להם חלק ונחלה והנ' פנחס עשה כאן דבר גדול ומצא חן בעיני ד' וע"ז רצה השי"ת שישלם לו שכרו ולא די לו במה שיעש' לו חסד אלא אף לו ולזרעו אחריו ולכך לא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי וז"ש פנחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי מעל בני ישראל ולזה אמר הנני נותן לו את בריתי שלום תחת אשר קנא לאלקיו וגו' והיינו שהוא מצא חן בעיני המלך והקב"ה נתן לו ברית שלום ולזה אמר והיה' לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל ודו"ק

פנחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בנ"י בקנאתי כבר כתבתי בזה וכעת חדשות אני מגיד ע"פ מה שפירשתי מה דאמר במדרש וחמתו בערה בו עד היכן עד וחמתו שככה דהכוונ' שהנה בהיות האדם בכעס אם לא יתעורר לעשות איזה נקמ' אז החמ' עצור בקרבו גדול מאוד וע"ז נאמר וימלא המן חמה היינו שנתמלא על כל גדותיו עד כי לא יכול לסבול ועיין מ"ש הרמב"ם בספר המצות על לא תקלל חרש יעו"ש ולכך שם כתיב וחמתו בער' בו והיינו שבער' בו ולא הוציא מכח אל הפועל וע"ז אמר שבער' בו עד שכתיב וחמת המלך שככ' שעל המן היה סר וזעף עד שצוה לתלותו וכשתלוהו חמתו שככ' במה שהוציא מכח אל הפועל. וזה לדעתי מה שאמר משה קח קטורת והולך מהר' אל העד' כי יצא הקצף מלפני ד' החל הנגף ואח"כ כתיב וירץ אל תוך העד' והנ' החל הנגף בעם והקש' האב"ע איך שינ' אהרן מאשר נצטוה ועיין באלשיך ובמקומו כתבתי. וכעת נרא' לי דהנ' משה רבינו כוון ג"כ כי כביכול כ"ז שלא הרא' שום נקמ' בעם עוד לא שבר חמת המלך מלכי המלכים הקב"ה כלל ולכך אמר שכבר יצא הקלף לפני ד' החל הנגף ואז מקום שישכך החימ' וז"ש והנ' החל הנגף בעם אז ימצא מקום להשתיק הכעס ודו"ק ולפ"ז אמר כאן מליצ' יקר' שפנחס השיב את חמתי מעל בנ"י בקנאו את קנאתי אשר בתוכם היינו שכביכול היה עצור בתוכו והיינו שכל זמן שלא עשה