דברי שאול עה"ת ומגילות רט

הבה"ג שלא מנאו דהמנין ל"ש רק בגזירות שגזר עלינו לעשות או שלא לעשות אבל האמונ' במציאותו היא העיקר שממנה נצמח ענין המצות ואינו בא במנין של מי שמקבל עול מלכות שמים לזה שייך ענין מנין המצות ולפ"ז כאן שמוד' בע"ז א"כ אינו מקבל עול מלכות שמים ממילא הוא ככופר בכל התור' כי לא שייך ענין מצות רק אם יש מצוה ע"ז וז"ש וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דיבר ד' ביד משה והיינו שלא תעשו את כל המצות האלה אשר דיבר ד' אל משה ולזה פירש דהכוונ' את כל אשר צוה ד' אליכם ביד משה דהיינו שאם כביכול תכפרו שאין כאן מצווה א"כ לא שייך ענין מצות כלל וז"ב ונכון

ובזה מיושב מ"ש איזה מצוה שנאמר' בתחל' הוי אומר זה ע"ז ופרש"י שנאמרה בתחל' דאנכי ולא יהי' לך כתיב בתחלת עשרת הדברות ותמה במגלת אסתר שם דלמה פרש"י דיבור אנכי. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון שעבדו ע"ז ובטלו האמנה באלקים חי ממילא נתבטל ענין אנכי שזה הוא העיקר שממנו נצמח ענין המצות כמ"ש הרמב"ן. והיטב אשר דיבר בזה התשב"ץ בזהר הרקיע שמזה ראי' לשיטת הרמב"ן דמצוה ראשונה הוא לא יהי' לך ומ"ש במג"א דאנכי היא מצוה ראשונה כמ"ש רש"י לפמ"ש אדרבא עי"ז נסתייע שיטת הרמב"ן דבאמת הוא מודה בע"ז וכופר במצוה ראשונ' דהיינו לא יהי' לך רק שע"י שאינו מאמין באלקותו ומלכותו ממילא הוא כופר עי"ז בכל התורה ועיין בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קל"ט

ובזה מיושב מה דאמרו אנכי ולא יהי' לך מפי הגבור' שמענו ותמהו כלם דמה נשתנו אלו השתים מהשמונ' דברות האחרונות דכלם שמעו מפי ד' ולפמ"ש אתי שפיר דאלו השתים הם יסוד המצות דאם כופר בזה ממילא אין כאן מצוה כביכול ולא שייך ענין מצות ואך בזה ניכר המצות וכל תקפו וגבורתו והבן

וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות. עיין רש"י דכל המודה בע"ז ככופר בכל התור'. והטעם עפמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים שגם באו"הע אם אינו מקיים מצד מצות הבורא שצוה ביד משה אינו מחכמי אוה"ע ע"ש ומכ"ש ישראל אם מודה בע"ז אז כל המצות שעוש' אינו עושה מצד מצות הבורא וא"כ אינו מקיים כל המצות ובזה מבואר המקרא

הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. לפענ"ד הכוונ' ע"ד מ"ש הר"ן בדרוש עשירי שאחר שעונש השי"ת הוא רק למען להישיר בני אדם לטוב או שיתישר הוא בעצמו אל הטוב א"כ עונשי העוה"ב ל"ש זאת כי הוא דבר הנעלם ואינו ניכר וע"כ כתב שע"כ עונשי הנפש בעוה"ב הוא מצד ענין טבעי משיג להנפש ואי אפשר שימרוד בד' וימות במרדו ולא ישיגנו העונש ע"ש ולפ"ז זה שאמר הכרת תכרת הנפש ההיא והיינו מצד עצמותו בשביל שעונה בה וא"כ מצד ענין טבעי תשיג העונש

ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד במה שאמרו גבי אחר דיצא בת קול דאין לו חלק לעוה"ב ואמר ר"מ דכשימות יראו שיצא עשן מקברו ור"י אמר גבורתא למקלי רביה בנורא והצילו כמבואר בחגיג' פ"ב ובירושלמי שם ע"ש בתוס' ואינו מובן הענין

ולפענ"ד נרא' דהנה באמת צריך ביאור לפי מה שאמרו סוף חגיגה דפושעי ישראל אין אור של גהינם שולטת בהם ק"ו ממזבח הזהב וא"כ עכ"פ נרא' שאינו ענין טבעי שפושעי ישראל יהיו מצד הטבע נענשים שהרי אין אור של גהינם שולטת כל שאינם מכלל המינים ואפקורסים וא"כ מכ"ש ת"ח גדול כאחר שעכ"פ לא היו ענין טבעי וא"כ לכך לא אפשר לדונו כלל כי למה יהי' נדון של"ש הישרה וגם אינו ענין טבעי ולכך אמר ר"מ שירא' שיצא. עשן מקברו וא"כ יתישרו בני אדם מזה לאמור כי אחרי שת"ח גדול כאחר נדון בגיהנם ואם בארזים נפלה השלהבת מה יעשו אזובי הקיר וא"כ בזה ממילא נתכפר עוונו כי אחרי ששלטה בו הגיהנם ונדון ביסורים נתכפר העון ולכך הצילו ר"י אח"כ ודו"ק והבן כי הוא ענין חדש. ובזה יש לומר כל אלו דחשיב בחלק דאין חיים ואין נדונים הוא בשביל זה דכל שאין לומר קול זכר שיהיו חיים אחר כך אין נדונין בגיהנם רק שנפשם כלה וכמו שכתב הר"ן ודו"ק

בספרי על פסוק הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה ר"י אומר עונה בה לפי שהוא אומר פוקד עון אבות על בנים יכול אף ע"ז נפקדת על בנים על שלשים ועל רבעים ת"ל עונה בה בהעון תלוי ואין נפקדת על שלשים ועל רבעים לפענ"ד ביאור הדברים עפמ"ש הר"ן בדרושים דמה שצות אברהם לקחת לבנו מבני בנות משפחתו ולא מבנות כנען אף ששם עבדו ע"ז לפי שע"ז שהיא מצד הנפש אינו עובר לבנים משא"כ זנות וזימה שהוא מצד הגוף אף שעובר לבנים אחריו ע"ש ולפ"ז בשאר עבירות שפיר שייך פוקד עון אבות על בנים והיינו כשאוחזים בה כדרשת חז"ל והוא משום שהוא ירוש' להבנים אבל ע"ז אינו עובר להבנים ולכך אינו פוקד על הבנים כלל. אך אי קשיא הא קשיא בהא דאמרו במגלה דף י"ב מפני שהשתחוו לצלם ופרש"י בימי נבוכדנצר וקשה והא אינו פוקד עון אבות על הבנים בע"ז ומכאן ראי' למ"ש המהרש"א שם שהשתחוו לצלם של המן והיו באותו הדור ובזה מדויק מ"ש ישראל שבאותו הדור

ובלא"ה יש לומר דר' ישמעאל האומר זאת בספרי