דברי שאול עה"ת ומגילות קצח

שבעת הנרות הענין נראה לפענ"ד דהנה כבר נודע שכל המצות שצונו ד' למטה בארץ לא ניכר מעלתם כל כך ואין חפץ בם אבל למעל' הם רמזים ותיקונים כנודע לי"ח והנה הדבר דומה לפקח המוליך את הסומא והסומא יש לו בידו נר והנה הסומא אין לו תועלת בהנר זולת שמאיר לפקח והפקח מנהיגו בדרך הישר ע"י הנר

והנה גם אנחנו אין אתנו יודע עד מה כח המצוה ומה חפץ בה וכעורים נגשש קיר אבל המצות בעצמותם הם אור גדול לבני ישראל והקב"ה כביכול מנהיג אותנו ע"י העור הזה כמ"ש שהקב"ה אמר למשה היו לך לעזרני שהצדיקים מוסיפים כח בפמליא של מעל' ונמצא שע"י המצות הקב"ה מנהיג אותנו בחסד ורחמים וז"ש בהעלותך את הנרות והיינו נר מצוה ותורה אור אל מול פני המנור' יאירו שבעת הנרות להעלות נר לפני תמיד וז"ש רש"י ויעשו כן אהרן להגיד שבחו של אהרן שלא שינה והיינו שלא החשיב עצמו ליודע כ"א שלא שינה מדיבורו של הקב"ה והוא כסומא הנמשך אחר הפקח שבלי ספק לא הרהיב בנפשו עוז לאמר שהוא יודע הדרך והוא סומא אף שבידו נר הלא אין לו תועלת בנר והנר הוא רק שהפקח ילך לאורו והבן כי הוא רמז נפלא

בחודש הראשון פרש"י דלכך לא פתח בזו מפני שהיא גנותן של ישראל שלא עשו אלא פסח זה בלבד. והנה התוס' בקידושין דף ל"ז ד"ה הואיל כתבו דע"כ ס"ל דאין פסח נוהג במדבר משום דכתיב ביאה דהיינו לאחר ירושה וישיבה ופסח זה הי' עפ"י הדיבור וגם דלפי שהיו ערלים לכך לא עשו ע"ש: וק"ל טובא דלפ"ז כיון שעפ"י הדין לא נתחייבו לעשות פסח רק שעפ"י הדיבור עשו א"כ מה קאמר במנחות דף פ"ב ע"ב פסח מדבר יוכיח והיינו שאינו בא אלא מן החולין והא באמת זה הי' מותר לעשות מן המעשר דלא מקרי דבר שבחובה דבאמת לא נתחייבו בפסח עד לאחר ירוש' וישיב' או שערלים היו ואדרבא גוף עשייה הי' עפ"י הדיבור וא"כ הי' מותר לבא מן המעשר אם הי' יכול לעשות ודוחק לומר כיון דעכ"פ נצטוו לעשות שוב לא בא מן החולין דזה אינו דבאמת אף שנצטוו לעשות אבל לא נצטוו לעשות דוקא מן החולין ואף שלא הי' שם מעשר א"כ שוב לא אפשר הוא ואף דר"א דן אפשר משאי אפשר היינו דוקא באם עכ"פ הי' הדבר חיוב וא"כ חזינן שלא בא רק מחולין אבל מה שלא הי' רק פעם אחת וזה לא הי' רק עפ"י דיבור לא שייך למילף מזה וגם אם הי' אפשר לבא ממעשר הא ערלים היו ואסורים בקדשים ועיין תוס' יבמות דף ע"א ע"ב ד"ה מ"ט ואף כאן אזל אליבא ור"ע ס"ל דהיו מותרין בבשר תאוה כדאמרו בחולין דף ט"ז אבל הקדשים לא הותר לערל וא"כ אין ראי' מפסח מדבר וצע"ג וגם צ"ע מה דאמר ר"ע שם דאין ראי' מפסח מצרים דלא הי' שם מתן דמים ואמורים. לגבי מזבח ופרש"י דהי' על המשקוף ומזוזות וקשה לי דהא בעת ההיא דלא הי' שם מזבח זה היה נקרא מזבח כדאמרו בהדיא בפסחים דף צ"ו ג' מזבחות היו שם משקוף ושתי מזבחות וא"ל דזה לא הוה מזבח גמור דמכל מקום אין דנין אפשר משאי אפשר ואף דר"א אליבא דר"ע קאמר דדנין אפשר משאי אפשר אבל אכתי ליתא דר"א ל"ק רק דדנין ומקישין אפשר לדבר שאי אפשר אבל לא לפרוך עי"ז דבאמת יש לומר דכל שאי אפשר זה נקרא מזבח וצע"ג

גם קשיא לי מכאן על יונתן בן עוזיאל דכתב בפ' יתרו על פסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים דהקב"ה נשאם לירושלים ועשו הפסח במקדש ועל המזבח א"כ איך אמרו דלא הי' מזבח שם וכבר הקשיתי כן מהך דפסחים הנ"ל וכעת צ"ע בכ"ז

מי יאכילנו בשר פרש"י וכי לא הי' להם בשר וא"ת אכלו כבר והלא בכניסתן לארץ נאמר ומקנה רב הי' לבני ראובן. מצאתי בשו"ת פנים מאירות, ח"ב סי' ט' שנשאל דלמא זה הי' לאחר שכבשו ארץ סיחון ועוג שהי' להם שלל רב מבהמות והשיב דבבכורות דף ד' אמרו ג"כ דהי' להם בהמות הרב' במנין ראשון בשנה ראשונ' והביאו ג"כ ממקרא דמקנ' רב הי' לבני ראובן אלמא דהי' להם כבר ע"ש ועדיין קש' דמנ"ל להש"ס זאת ולפענ"ד הדבר פשוט דא"כ למה הי' לבני ראובן דוקא שלל רב והא אמירת בני ראובן וכבישת סיחון ועוג היו תכופים והשלל נתחלק לכל ישראל וע"כ דהי' להם מכבר וזה פשוט

שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ואם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם. כבר כתבתי בזה הרבה. וכעת נרא' דהנ' כבר נודע מ"ש ההפלא' על המאמר הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי דבאמת דלח"מ כל המעול' מחברו חבירו משועבד תחתיו וא"כ מהראוי שהחי יהי' משועבד להמדבר ורק שהורע מעשיו וקפח פרנסתו עכ"ד בקצר' והנה כאן שהיו מתאוים לבשר ובאמת הבשר בהמ' וכל החי משועבד לאדם ותכסף שיאכלם האדם וכל המעול' מחברו אינו נכסף למה שלמטה ממנו רק למה שלמעל' ממנו וא"כ הי' ראוי שיהי' להיפך שהחי תכסף ותהי' לה תאוה שהאדם יאכלם וכ"כ בבכור שור בב"מ גבי שלמה שהיו אבוסים ורצים מאליהם ונכספו ששלמה יאכלם אבל הם שנתגשמו והתאוו שיאכלו בשר וירדו ממדריגתם לכך שאל משה רבינו הצאן ובקר ישחט להם והיינו שהחי נשחט עבור האדם ואיך אפשר שהחי ינצח אותם וישקטו מתאוותם שבשלמא אם הם