דברי שאול עה"ת ומגילות קצ

לי דהנה ההבדל שבין תשוב' מאהב' ליראי נראה לי דבר חדש דהנה גם בדינא דמלכותא אשר המלך נתן פקוד' וכל העובר ענש יענש ואם ישוב מעונו יכופר לו להיות גם האיש השב ומתודה מעונו לא ישוב מחמת כי מבין כי עשה מעשה רק שמתיירא מפני חמת המלך אמנם לפי בו"ד די בזה ועכ"פ לא ישוב לכסלה וגם לא יפגע בו עוד בכבוד המלך לא כן הקב"ה ממ"ה העוונות לא יעשו בו כביכול רושם וכמאמר אם רשעת אללי לך אם צדקת מה תפעל לו ורק שהקב"ה רוצה שלא יעשו התועבות בעצם ונמצא כל שלא נגמר בלבבו כי עשה פשע מה מועיל תשובתו וזה הבדל שבין תשוב' מאהבה לתשובה מיראה שמחמת יראה אינו מבין שהוא חטא רק שמה יעשה שהקב"ה שתקיף צוה שיהי' כך ולכך אינו נחשב רק לשגגות שמתנצל ששוגג היה ולא שם על לב נגד מי חטא אבל תשובה מאהב' שמכיר עוצם החטא שאינו מהראוי שיעשה כי כל דרכי ד' צדיקים וישרים בלי ספק גדול עוני מנשוא ולכך נעשו כזכיות כי באמת אם צדקת מה תפעל לו ואם רשעת הכל אשר לכל לאדם כמוך רשעך וא"כ עיקר חפץ הבורא הוא שיהיה האדם אוהב השי"ת ויעשה משרים וזה כבר הכיר זאת ולכך נחשב כזכיות ומעתה ז"ש והתודו את עונם במעלם אשר מעלו בו היינו שהם לא יכירו עוצם החטא רק שעשו נגד רצון השי"ת וזה אומרו במעלם אשר מעלו בי ומי יוכל לדון עם שהתקיף ממנו א"כ לא הכירו שחטאו כלל בעצם ולכך לא יאבה ד' סלוח להם עד כי יגלם בגליות ואז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם היינו שיכירו וידעו כח החטא ואז יכפרו וירצו את עונם והבן בדברים

עוד יש להמתיק הדברים דז"ש ואף אשר הלכו עמי בקרי לא קאי על והתודו רק שהכתוב אומר כי מה שהתוודו והלכו עמי זה ג"כ בקרי דהיינו שלא מלבם רק מחמת יראה ודו"ק

אך בכור אשר יבוכר לד' בבהמה לא יקדיש פירש"י לשם קרבן אחר לפי שאינו שלו והרמב"ן כתב שזה שלילה שא"צ להקדיש אותו כי הוא מעצמו לד' ובמשנ' תורה אמר כל הזכר תקדיש לד' שיהא קודש ותנהוג בו קדוש' ותמהני שלא זכר שם שדברי רש"י מפורשין בערכין דף כ"ט ורבנן אל תקדיש מבעיא ליה ללאו תקדיש מבעיא ליה כדתניא מנין לנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו שנאמר הזכר תקדיש ור"י ס"ל אי לא מקדיש ליה לא קדיש קדושתו מרחם הוה וכיון דכי לא מקדיש ליה ג"כ קדוש לא צריך לאקדושיה הרי לך מבואר דלרבנן דקי"ל כוותיה כמ"ש הרמב"ם פ"א מהלכות בכורות ה"ד לא יקדיש ע"כ ללאו דאי אפשר לומר לשלילה דהרי באמת צריך להקדישו אלא אף להטור והרא"ש ביו"ד סי' ש"ו שפסקו דא"צ להקדישו אבל לא יקדיש מוקי ליה כר"י דאי אתה מקדישו לשם זבח אחר אבל אתה מקדישו הקדש עילוי ודברי הרמב"ן דתקדיש אתי שיתנהג בו בקדוש' אינו לשום מ"ד ודבריו צע"ג ודברי רש"י מפורשים. שוב ראיתי במנין המצות שבמצוה ל"ת מצוה ק"ז מנאה הרמב"ם בכלל המצות שלא לשנות מקדוש' לקדוש' מקרבן לקרבן בכל הקרבנות כמו שמרבינן מקרא דלא יקדיש איש אותו והרמב"ן לא העיר כלל בזה ועיין במצות עשה מצוה ע"ט שכלל ביחד לקדש בכורות ולהפרישם. שוב ראיתי במזרחי שהבין דברי הש"ס הנ"ל ולא הרגיש על הרמב"ן

ואם את שדה מקנתו. עיין רש"י שהבדיל בין שדה מקנה לשדה אחוז' שבשדה אחוז' מוסיף חומש ובשד' מקנ' אינו מוסיף חומש כמבואר בערכין דף י"ד בין לרבנן ובין לר"א ובמשנ' לא הזכיר ר"א אלא החילוק הלז ובתוס' שם הרגישו מדוע לא קאמר גם ההבדל הלז שכתב רש"י וכתבו דרצה לומר החילוק כשהוא עצמו פודהו ועכ"פ היה לו לרש"י להזכיר גם החילוק הלז ועיין מלמ"ל פ"ד מהלכות ערכין הלכ' כ"ו שדקדק על מ"ש רש"י יגאל בדמים הללו הקצובים לשדה אחוזה והאריך לתמוה דהא הבדל יש דבשד' אחוז' הוא חמשים שקלים אבל בשד' מקנ' פודין אותו בשויה. והנ' שמעתי מכבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י דתמה עליו וכבר כתבתי בגליון הרמב"ם שלי דאשתמיטתי' להמלמ"ל דברי הש"ס הלז דנחלקו רבנן ור"א וס"ל לר"א דגם שדה מקנ' נותן דעים הקצובים לשד' אחוז' והמלמ"ל לא ידע כלל שיהי' מ"ד דס"ל דשד' מקנ' הוא כשד' אחוזה והיא תימה ובאמת רש"י כפי הנרא' בפשטות הכתוב משמע ליה דנפד' כשד' אחוז' וזה דרכו לפרש אף שלא אליבא דהלכתא כמ"ש בכמה מקומות המזרחי. ובאמת שיפה תמה כבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י על המלמ"ל שכל רז לא נעלם ממנו ואשתמיטתיה כל ההלכה אבל מכל מקום יש לתמוה על רש"י דאם נחית לבאר ההבדלים שבין שדה מקנ' לשד' אחוזה היה לו לבאר עכ"פ ההבדל המוזכר במשנ' והנ' הרמב"ם סוף הלכות תמורה כתב הטעם דלכך במקדיש ביתו מוסיף חומש לפי שאפשר שיניחם על מחשבתו שהקדיש ויחוס על ממונו ויפד' בפחות משויו לכך אמר' תור' שאם יפד' לעצמו מוסיף חומש ואני תמה על דבריו דא"כ בשדה אחוז' מאי איכא למימר דשם הוא קצבה חמשים שקלים ולפי ערך השנים וא"כ למה יוסיף חומש מיהו יש לומר הגם בזה שייך שימדוד המקומות הראויין לזריעה בפחות משויו וינכה יותר וע"כ גזרה התורה דיוסיף חומש. אך לפ"ז היה נראה לי בשדה מקנ' דשב ביובל לאשר קנהו מאתו והיינו לבעליו הראשונים ולא לאשר הקדיש וכמ"ש רש"י וא"כ פשיטא דלא שייך חומש בזה דפשיטא שזה לא יחוס על שדהו דהא לבסוף ישיב לבעליו הראשונים ולא יעש' קנוניא על דבר שאינו שלו