דברי שאול עה"ת ומגילות יז

קימת בכל פרטיהם ואח"כ כשנכנס עמו בדברים יראה לו דרכים מקולקלים איזה כשר הזה או הזה אז רעהו לא יבין כי כוונתו לרע וימשך אחריו כן הי' הנחש שהי' ערום מכל חית השד' ובא לחוה לומר שמא לא יצאת ידי מצית בוראך דאולי גזר הקב"ה, גם על כל עץ הגן וחוה חשבה כי הכוונ' לטובה וע"כ הוכיח' לו בדברים כי אחרי שמפרי עץ הגן אכל נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו פן תמותו א"כ לו הי' כדבריך למה לא מתנו לאחר שכבר אכלנו וע"כ כששמע זאת אמר שמזה אני מבין שאין הענין מית' רק שהייתם כאלקים ולכך נתפשה ברשת זו אשר טמן לה וז"ש שהי' תהפוכות היינו שהיפך ואמר שהקב"ה הזהיר על כל עץ הגן כדי שלא תבין בדברים והוא רגן על דברי ד'. וזה לדעתי מה שאמרה חוה מפרי עץ הגן אכול נאכל ולמה לא אמרה שהאלקים אמר לה לאכול כמו שמעץ הדעת צוה שלא תאכל ולפמ"ש אתי שפיר דכוונה לומר שאחרי שנאכל מזה ולא מהנו ע"כ שמזה לא הזהיר השם ית' ודוק היטב

והנה במה שאמרו בסנהדרין דף כ"ט דכל המוסיף גורע ולמדו מזה שהוסיפ' נגיע' נרא' לפענ"ד דהנה אדם הראשון טרם ידע טוב ורע לא הבין מה שאמר הקב"ה ומעץ הדעת טוב ורע כי איך שייך טוב ורע כמשפט הסומא שלא יוכל להשיג צבע הגוונים למיניהם וא"כ הבין שבלי ספק יש בו בעץ הדעת מעורב טוב ברע ויש בו סם החיים וסם המות כמו שנמצא לפעמים בעשבים וכדומה וע"כ הוסיף מדעתו שלא תאכל ולא תגעו בו כי הסמים הממיתים יוכלו להזיק אף בנגיעה גרידא ולכך לא א"ל עץ הדעת טוב ורע כי רצה להרחיק' מכל וכל שלא תבחר כלל וע"כ סימן לה שבתוך הגן דהיינו באמצעיתא דגן יש עץ שאסור לאכול ממנו ולא לנגוע כי הוא ממית ולא הבין שהמיתה באה מסיבת אכילה רק שבעצם הוא ממית ולזה לא אמרה חוה ומעץ הדעת טוב ורע כי לא ידעה כלל רק שבתוך הגן יש עץ אחד שמזיק ולכך אמר הנחש שלא ימותו רק שיהיו יודעי טוב ורע ולכך כשראתה שתאוה הוא לעינים הבינ' שאין בו סם המות ע"כ נתפתתה להנחש ואכלה ממנו ונתנה גם לאישה כי לא הבינו ענין טוב ורע שהוא אזהרה שסיבת המות נמשך מחמת שעבר על מצות ד' רק שהבינו שזה בא במקרה ולכך חשבו שיש בו מעורב טוב ורע והם אכלו מהצד שהוא טוב והנה חוה תיכף כשאכלה הבינה ענין טוב ורע ונתנה לו לאכול מצד היצר וזה שהתנצל האדם לומר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל והיא עשתה זאת בפשע ואני לא ידעתי שהיא אזהר' וז"ש לו הקב"ה המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת והיינו שהי' בדרך צווי וז"ש כ' שמעתי לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו והיינו שהי' בדרך צווי וזה נכון ודו"ק כי בו יפתחו שערי קושיות ודקדוקים רבים

ויתחבא האדם ואשתו מפני אלקים בתוך עץ הגן. הכוונ' נראה לפענ"ד דהנה אדם הוא מובחר שבבריאות וכל שתה תחת רגליו ואדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה השליטו אלקים לאכל מכל עץ הגן אבל כל שקלקל מעשיו הי' הוא מתחבא בתוך עץ הגן והיינו שהי' הוא פחות מעץ הגן ודוק היטב כי היא מליצה נפלאה

אי הבל אחיך במדרש רבה משל לאפרכוס וכו' א"ל אלא אמרת כלום עיין מתנות כהונ' שמפרש דהיו שני ת"ח מתווכחים ואחד אמר משל זה והשני השיבו שלא אמר כלום וכן נראה שהרי בילקוט גרס אלא משל וזה רמז המתנות כהונה במ"ש ה"ג בילקוט אלא משל וביד"מ לא הרגיש בגירסת הילקוט ותמה על המ"כ בחנם וגם ביפ"ת לא הרגיש בזה ונדחק ג"כ בפירושו

צועקים אלי מן האדמה במדרש שם לעלות למעלה לא הית' יכולה שעדיין לא עלתה שם נשמה ולמטה לא הית' יכולה לעמוד שעדיין לא נקבר עוד שם והי' דמו מושלך על העצים ועל האבנים. הכוונ' עפמ"ש הצהר התיב' והבאתיו כמה פעמים דמן מורה על דבר הנפרד מן הקובץ עד"מ אבנים הרבה וזה נוטל אחד הוא מפריד חלק מהכל אבל שימוש מ"ס השימוש הוא כשנוטל חלק מדבר שאינו נפרד עד"מ שלוקח חלק מאבן אחד דבזה יפול הוראת מ"ם השימוש ולפ"ז ק"ל דכאן שהדם נבלע בקרקע ונעשה עפר הו"ל לכתוב מהאדמ' שאינו ענין נפרד לעצמו לזה אמר והי' מושלך על העצים ולא היה יכול לכנס לא למעלה ולא למטה ודו"ק היטב

וישם ד' לקין אות במדרש רבה מסר לו כלב. ולפענ"ד הכוונ' עפ"י מה דאמרו בירושלמי פ"ח דתרומות כתיב ברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ר' אומר זה הכלב וריב"ל אמר זה הנחש. לפענ"ד הכוונ' דהנה באמת הנחש זה היצה"ר כנודע ובאמת גם היצה"ר אינו רק מסית ולנסיון שמו אלקים והנה גם הנחש הקדמוני לא היה רק לנסיון אבל חוה לא עמדה בנסיון וגם המעש' שסיפר שם הוא ג"כ לזה מסכים שאמרו דחויא הוה אכיל מהחלב ואתא כלבא נבח ביה ולא אתכוונן והיינו שהקב"ה נותן בלב שיהרהרו בתשוב' ע"י נביחת הכלב אבל אם אינם חוזרים בתשובה הם מתים ולכך גם בקין כשאמר גדול עוני מנשוא וחזר בתשובה אז מסר לו הכלב לשמרו מכל רע ודו"ק היטב

וישם ד' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו במדרש רבה כלב מסר לו והוא משולל ביאור ולפענ"ד הכוונ' דהנה כבר נודע מ"ש על פסוק