דברי שאול עה"ת ומגילות קסג

והקשו דכיון דעכ"פ צריך שיקדיש' קודם א"כ א"צ למשכן ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דלמקראה הקדימה הכתוב א"כ ע"כ אינו בא על החטא דאל"כ חטאת קודם וכיון שאינו בא על חטא ניהו דצריך להקדיש עול' תחל' אבל עכ"פ אינו מעכב וא"כ שוב צריך למשכן ובס"ד היה סבור דעול' קודם אף להקרבה וא"כ ע"כ דגם עולה בא על חטא ודו"ק. וזה נרא' מ"ש וכפר עליה הכהן וטהרה והיינו דלא נימא שבא בשביל חטא רק שיכפר עליה הכהן וטהרה דהיינו לאשתרויי בקדשים. ובזה יש לומר מה דלא כתיב קודם וכפר עליה הכהן רק וכפר עליה וטהרה וגם כתיב זאת תורת היולדת באמצע הענין דהיינו להורות שאינו בא רק בשביל היולדת לא בשביל איזה חטא ודו"ק

ואם לא תמצא ידה די שה. משמע שהעיקר תלוי בהאשה אם היא עשירה או עניה. והדבר יפלא דהא אמר ר"י במשנ' פי"ד מנגעים משנ' י"ב דאף על ידי אשתו מביא קרבן עשיר וכן כל קרבן שהיא חייבת וכ"ה בהדיא בנדרים דף ל"ד דביולדת מביא בעלה עליה וכ"כ הרמב"ם פ"י משגגות הלכ' וא"ו וא"כ מדוע תלה הכתוב רק באש' שאם לא תמצא ידה הא בבעל תלוי אם הוא עשיר צריך להביא. הן אמת דבטעם הדבר למה מביא עליה קרבן עשיר ומשם בנו ובתו דמביא קרבן עני כתב הרמב"ם בפירוש המשנ' דאשתו כגופו והתוי"ט רצה לפרש דהוא בשביל קבלת האחריות וא"כ ל"ק על התור' אבל דחאו שם ע"ש שרצ' לומר דלא קי"ל כר"י ולכך לא הביא הרמב"ם להלכ' וכבר כתבתי על גליון המשניות שלא נזכר מדברי הרמב"ם פ"י משגגות הלכ' וא"ו הנ"ל שהביא וגם בפירוש המשנ' כתבו לפסק הלכ' יעו"ש ובאמת שלפענ"ד היה נרא' דלכך צריך בעלה להביא דגם הבעל שייך בזה כמו האש' שהלידה תבא מכח שניהם רק שהיא המוליד' בפועל ולמה לא יתחייב הבעל ועכ"פ המקרא קשה. אך לפענ"ד נרא' דבאמת צריך להבין איך שייך ואם לא תמצא ידה שמשמע שלפעמים הוא כן ולפעמים היא עשירה והא כל מה שקנת' אשה קנה בעל' והיא עניה תמיד וכ"פ הר"ן והרא"ש שם בנדרים בהדיא ומכאן לומדין דמחוייב הבעל להביא בשביל' וע"כ נרא' דבאמת אם יש לה בעל הבעל מביא בשביל' אבל כשמת הבעל בנתים תלוי בהשגת ידה ולזה נרא' שהפסיק הכתוב בזאת תורת היולדת והיינו דבאמת בנדרים למדו מזאת תורת היולדת שהבעל מביא קרבן בשביל אשתו וא"צ דעתה ולכך כתיב אח"כ ואם לא תמצא ידה דאל"כ לא שייך אם לא תמצא ידה דהיא עניה תמיד וכמ"ש ודו"ק כן נראה לפענ"ד ועדיין צ"ע

והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים. נראה לי הכוונ' בזה ע"ד הדרוש דהנ' הר"ן כתב בדרשות על פסוק כרפאי לישראל ונגל' עון אפרים דהכוונ' לפי שהרופא המשכיל והנאמן לא ירפא החלי בעוד לא נראת' כל המחל' כי באמת מהניקל לרפאות אבל עוד ישאר בקרב הגוף תחת העור המחל' ופשה תפש' וע"כ הרופא המשכיל עוד ימתין וירא' שהמחל' תבא כלו מבחוץ ואז ישרש מכל וכל וז"ש כרפאי לישראל ונגל' עון אפרים והיינו שמקודם ישרש אחר סבת המחל' כי חלי הנפשות כחלי הגוף ע"ש וה"ה כאן בנגע שהוא חולי הגוף וגם חולי הנפש כמ"ש הרמב"ן גבי נגעי בתים ולכך לא ירפאנו תיכף רק שיסגירו ואם עמד בעיניו עוד יסגירו ואם אח"כ יקל המחל' סימן טהר' הוא ואם לא סימן שאין רפוא' למכתו ונגע הוא ודו"ק

ושער בנגע הפך לבן ומרא' הנגע עמוק מעור בשרו. עיין רמב"ן ששער בתולדתו הוא שחור ע"ש וכן הוא באמת ועיין תוס' מנחות שהוצרכו להביא ראיה מעיזי מסגי ברישא דשער שחור וא"צ לזה שהטבע יעיד ע"ז והחוש ורק מחמת הנגע או משום החולשא יתלבן ועיין תוס' כדה גבי כהה וטהר וז"פ. ומ"ש ומרא' הנגע עמוק מן העור כפירש"י שכל מרא' לבן עמוק הוא כמרא' חמה עמוק' מן הצל ולכך כתב גבי ומראיה אין עמוק מן העור שלא ידע פירושו שאיך אפשר שלא תהי' עמוק' הא הלבן הוא עמוק והרמב"ן כתב שמ"ש רש"י שמרא' הלבן עמוק כמרא' חמה עמוק' מן הצל אינו נכון שהרי השאת גבוה היא והרי שאת היא לבנ' וכבר תמהתי ע"ז שדברי רש"י הם מפורשות בש"ס בכמה מקומות וכעת אני תמה שהרי ממקום שהביא דבת"כ אמרו שמרא' הצל שהוא גבוה ממרא' החמ' שם אמרו אח"כ מהו לשון עמוק כמראה החמ' עמוק מן הצל ועיין בקרבן אהרן מ"ש בזה לפרש אבל דברי הרמב"ן תמוהין מאד וצע"ג. ומהתימ' על הגור אריה שכתב גם כן דדברי הרמב"ן נכונים שדוקא נגע שיש בה זהרורית קצת נרא' עמוק אבל שאר לבן אינו עמוק ומהתימ' שנעלם מעיניו דבר הש"ס בכמה מקומות שהבאתי דכל לבן עמוק וצ"ע ועיין ברמב"ן מ"ש לתקן דברי רש"י דכל ששערה לא הפך לבן וא"כ דבר שחור מפוזר בו לא יהי' המרא' עמוק משא"כ כששערה הפך לבן וגם זה תימה דבש"ס בכמ' מקומות שהבאתי בכתובות ובחולין ובבכורות מבואר דעמקי חורא והביא ממרא' חמה עמוק' מן הצל אף כשאין בו שחור כלל. וראיתי בת"כ שכתב מרא' הנגע עמוק אין ממשן עמוק מראה הנגע עמוק אין מרא' שער לבן עמוק והק"א נדחק שם בפירושו. ולפענ"ד הדברים כפשטן דמ"ש אין ממשן עמוק הוא כמ"ש הרמב"ם פ"א מט"צ לא עמוק בממשתו אלא במראית עין ויצא לו מת"כ וכמ"ש בכ"מ שם וכ"כ בק"א אבל מ"ש מרא' הנגע עמוק אין מרא' שער לבן עמוק בא להוציא משיטת הרמב"ן דהעומק בא בשביל