דברי שאול עה"ת ומגילות קנג

מהחי שאז לא נתקן החי רק מעלה אחת וגם האדם לא נתקן רק מדרגה אחת ולכך בעשירות ודלות שמביא מצאן או מתורים עכ"פ הוא בעל חי לכך נאמר מחטאתו שלא נתקן כל חטאו רק מקצת מחטאו אבל בדלי דלות שמביא מצומח ונעלה מדרגת הצומח שתי מעלות שהוא קרבן ונאכל לכהנים ונעש' מצומח מדבר א"כ המדבר בעצמו עולה ג"כ שתי מדרגות ונעש' לו רוח ונשמה ולכך נתכפר לו כל חטאו ודו"ק כנלע"ד ואם שגיתי ד' יכפר בעד

בטעם הקרבנות עיין הרמב"ן שמביא בשם המורה שטעם הקרבנות כדי להרחיק מע"ז והרמב"ן השיב דא"כ בימי נח שלא הי' שם ע"ז מ"ט וגם כתיב וישע אל הבל ואל מנחתו. והנרא' בזה דהנ' באמת כבר צווחו כלם מה יועיל הקרבן והוא חטא הישוב החלב לשומן. אך נרא' דהנ' כל הכופר בע"ז כאילו מודה בכל התור' א"כ במה שמביא קרבן וכופר בע"ז ממילא זהו תשוב' ולפ"ז זהו במי שחטא אבל מי שלא הביא הקרבן על החטא א"כ הקרבן ודאי מקריב לעבודת ד' וז"ש הטיב' ברצונך את ציון אז תחפוץ זבחי צדק בלא חטא ודו"ק

בתורת כהנים פרק א' משה משה אברהם אברהם יעקב יעקב וכו' לשון זירוז ולשון חיבה ד"א משה משה הוא משה עד שלא נדבר עמו הוא משה משנדבר עמו. הכוונ' נרא' לפענ"ד למ"ש רבינו בהלכות יסודי התור' דההבדל שבין נבואת משה לשאר נביאים הוא דשאר נביאים בעת השיגו מעלת הנבואה בעת שורה הרוח הנבוא' עליו היו כל כחות הגופני נעים ונדים ולא נותר בהם נשמה אבל משה רבינו ככחו אז כן כחו בעת הנבוא' והי' דעתו עליו ע"ש ולפ"ז זהו שאמר הוא משה עד שלא נדבר עמו הוא משה משנדבר עמו. ובזה ניחא מ"ש הק"א דאמאי לא דריש גם גבי אברהם ויעקב ואינך הדרש הלז ולפמ"ש משה דוקא ועיין ק"א מ"ש בכוונת המאמר ולפענ"ד מחוורתא כמ"ש

במדרש פ"ג הה"ד יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו ר"י וריב"ח ר"י אמר כאדם שהוא מלחים שתי נסרים ומדביקן זה לזה ריב"ח אמר כאדם שהוא מלחים שתי כרעי המטה ומדביקן זה לזה והוא סתום. והנרא' בזה עפמ"ש הרמב"ם בשמנה פרקים שבמצות השכליות אסור לומר אפשי והתור' אסרה ובמצות השמעיות מותר לומר אפשי והנה כאן אמר יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו לזה אמר ר"י כאדם שהוא מלחים שתי נסרים והיינו דיבוק יפה זה בצד זה כמו כן בשכליות מחוייב שתהי' המחשב' והמעש' מוסכם לדבר אחד שלא יחשוב אפשי והתור' אסר' עלי וז"ש איש און מחשבותיו אבל בשמעיות יכול במחשב' לחשוב אפשי רק שבמעש' אסור לעשות וזה הדמיון למדביק שתי כרעי המט' שהן מרוחקים זה בקצה אחד וזה בצד שני ומכל מקום המט' מחזקת בזה כמו כן בשמעיות אף שהמחשב' מרוחק מהמעש' כך יפה. ובזה נרא' לפענ"ד מ"ש אח"כ שהקב"ה ויתר סליח' אחת משלו וזהו עשירית האיפה וכבר כתבתי בזה וכעת נרא' דהנה המחשבה הוא מכח נפש השכלית והמעש' הוא מצד החומר והנה הקרבן הדם הוא הנפש ולגבוה סלקא והבשר הוא מצד החומר אבל עשירית האיפה שאין בו רק מצד החומר וויתר הקב"ה משלו ודו"ק

ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו צריך ביאור מדוע הפסיק כאן במאמר אם לא יגיד ונשא עונו שעיקר בא כאן לומר שאם שמע קול אלה שצריך להביא קרבן וכמ"ש אח"כ והי' כי יאשם לאחת מאלה וגו' והביא את קרבנו וא"כ מה ענין להגיד כאן שישא עונו: והנרא' לי בזה דהנ' באמת צריך להבין איך חייב' התור' קרבן עול' ויורד בכובש עדותו וכופר והא חיוב חטאת אינו רק בל"ת שיש בו מעשה וכאן מה מעשה עביד ועיין בש"ס בסנהדרין דף ס"ה דשאני עדים זוממין שישנם בקול או בראי' והו"ל כמגדף דתלוי בלב ע"ש ברש"י ותוס' וברי"ף וא"כ אין בו מעשה ונראה דשאני כאן דגוף הל"ת הוא מה שכובש ערותו וא"כ מה שייך כאן שאין בו מעשה הא עיקר החיוב הוא על מה שלא עשה מעש' וז"ש אם לא יגיד ונשא עונו ונמצא עיקר החיוב על שלא הגיד ודו"ק ובפשיטות יש לומר דזה קאי על השמיעת קול אלה וע"ז מפרש מה שמע בקול אלה שהשביעהו וע"ז אמר שהשביעוהו או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו והשביעוהו שיגיד שאם לא יגיד ישא עונו ודו"ק

ונפש כי תחטא במדרש אני כתבתי עליך רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ואת יוצאת וחוטאת הוי ונפש כי תחטא והיא תמוה וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דהנ' באמת כבר כתבו הקדמונים ואיתמר בי מדרשא דרמ"ח איברים כנגד רמ"ח מ"ע וכל אחת אומרת עשה בי מצוה ושס"ה גידין כנגד שס"ה ל"ת וכל אחת אומרת לא תעש' בי עביר' והנה כבר כתבו המפורשים שכל אחת מהאיברים מכוון כנגד העש' או הל"ת וכשאדם מזדכך מתאוות החומריות אז כל אחת עוש' פעולת' מה שמוכן האבר לעשות ולפ"ז נרא' לי דבר חדש דבכל הל"ת אין צריך כ"כ חיזוק שאם האדם זוכה אז מדעת עצמו יוכל למנוע מחטוא בהנה שהאבר מכוון לעמוד על משמרתה משמרת הקודש מבלי להתגאל בתאוות העבירות ולפ"ז זהו בכל עבירות מה שמצד טבעו אינו מוכן לזה אבל בדם כיון שהדם היא הנפש א"כ מצד האבר אדרבא כל יסודו היא הדם ואיך תמנעהו הנפש מחטוא בזה וצריך חיזוק יותר וזה