דברי שאול עה"ת ומגילות קמט

אינו קול גבור' ולא חלוש' כי אם ענות והיינו קול גרידא וק"ל

וחנותי את אשר אחון. לפענ"ד נרא' דהנ' בו"ד אם רוא' איש שהוא מוכשר להיות כלי אף שכעת הוא עני לוקח אותו לחתן וכדומ' ונותן עליו הוצאות בעבור שמקיה שאח"כ יהי' לו טובה מזה אבל הקב"ה כביכול הוא חונן ונותן אף שלבסוף ג"כ אינו מגיע לו דבר והוא חןנן ונותן תמיד וזה שתקנו המרחם כי לא תמו חסדיך והיינו שתמיד מרחם ועוש' חסד וז"ש וחנותי את אשר תחון שמחונן וחוזר וחונן ודו"ק

במדרש אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה דרש דקאי בעת שנתן הקב"ה התור' היה אומר שלש' וארבע' פעמים ע"ש עוד דרשות על התור' ולדעתי הכוונ' דהנ' הדת אלקי נבדל מדת הנימוסי בכמ' הבדלים כאשר זכר העיקרים במאמר הראשון פי"ב ולדעתי יש עוד הבדל דבדת הנימוסי בעת הניח הדת עוד לא נבחן הדת בכללות ופרטות זולת בשיהי' החק ניתן כמה שנים אז ע"פ המקרים והמאורעות יבחן ויזקק הדת וזה לפי ששכל האנושי א"א להשים הכל ברעיוניו מה שיהי' ע"פ החק הדת הלז והזמן להוציא לאור לא כן הדת אלקי שאלקים בחן וזקק עד סוף כל הדורות ונתן הדת אלקי לפי מה שיהי' ראוי שיהי' ולכך אחת מעיקרי הדת שלא ישתנ' וזה לדעתי מה שאמר אז ראה ויספרה היינו בעת שנתן הדת הכינ' וגם חקר' עד סוף כל הדורות ודו"ק. או יאמר דתנ' הר"ן בדרושיו כתב דלכך קאמרו מאן נוכח רבה בר נחמיני אף דהתור' אלקית האלקים רצה שיהי' לפי השכל האנושי ע"ש ולדעתי יש להבין הטעם בזה דבאמת כבר אמרו וכי מה אכפת ליה להקב"ה בין שוחט מן העורף לשוחט מן הצואר אלא כדי לצרף את הבריות ודעת הרמב"ם במור' דאין למצות טעם כי אם שיצרף את הבריות ועיין רמב"ן פרש' תצא ולפ"ז כאן שהשכל אנושי מסכים שבזה המצוה אלקית הוא עובד ד' ובעצם המצוה אין נ"מ והאלקים עשה שיראו מלפניו וזה שאמר ראה ויספרה הכינ' וגם חקר' ויאמר לאדם הן יראת ד' היא חכמ' היינו שבאמת אף שהקב"ה חקר' בשכל אלקי בכ"ז אמר לאדם שיראת ד' הוא חכמ' והיינו כפי מה שיסכים השכל האנושי שזה חכמ' זהו הורא' האלקית וז"ב ונכון ודו"ק

ויהי שם ארבעים יום וארבעים ליל' לחם לא אכל ומים לא שתה בילקוט וכי אפשר לו לאדם בלא אכיל' ושתייה ארבעים יום אלא אזלת לקרתא הלך בנמוסיא. והיא תמוה דמה תירוץ הוא דסוף סוף הא אי אפשר לילוד אשה מבלי אכיל' ושתייה וכבר נשאל ע"ז השבות יעקב ח"א סי' צ' ונדחק וכבר כתבתי בזה. וכעת נרא' לי ע"פ מה שכתב רבינו סעדיא גאון ז"ל באמונות ודעות שלו דלכך הנביאים אף שהם נבדלים מאד מההמון עם והשיגו השגות נכבדות בכ"ז עשה הקב"ה שיהי' הטבע שלהם מבקש תפקידם מאכיל' ושתייה ושאר הצרכים למען לא ידמו ההמון שהם כמלאכים ואין מהם ראי' להאנשים ולא יקבלו מוסר מהם ולכך נטע הקב"ה בלבם כל כחות האנושי וא"כ הנה הנם ככל המון בית ישראל ובכ"ז הם מקודשים ומובדלים מהתאוות רק מה שהוא לצרכי נפש והמותר יחרימו וממנו יכירו כל בני אדם לעבוד את ד' איש איש כפי השגתו יעו"ש דבריו הנחמדים ות"ל כבר זכיתי בהם וכתבתי במקום אחר כי מה שחז"ל הביאו לפעמים מה שקרה להחסידים האמוראים הקדושים כ"פ מעשיות אשר אינם לפי כבודם ולא העלימו אותם הוא למען לא ידמו הדורות הבאים כי הם היו מלאכים ולבני אדם אין לאל ידם לבא להמדריג' הלז ע"כ הביאו כי לפעמים קרה להם מקר' בני אדם וא"כ היו כחות אנושי להם ובכ"ז גאה גאו מאד ויגבה לבם בדרכי ד' וזה האות כי האדם באשר הוא אדם יוכל לעוף על כנפי החסידות הגבה מעל' ראש ולפ"ז כיון שכל ענין אכיל' ושתיה היה רק בשביל ההמון א"כ זה כשהיו בעולם החומרי אבל כשהי' משה רבינו לעעל' במקום שאין אכיל' באמת לרב קדושתו וחס דתו נתעל' בעילוי רב שלא היה צריך לאכיל' ושתיה וז"ש וכי אפשר לו לאדם בלא אכיל' ושתייה וע"ז אמר דכל הטעם שהי' באכיל' ושתיה והצרכים הוא רק בשביל שההמון יקבל ממנו וא"כ כשהי' במרום ואזלת לקרתא הלך בנימוסיו ונשאר על טבעו שהי' ראוי להיות באמת ואדרבא האכיל' והשתיה בעוה"ז היה לו לטבע שני' ודו"ק היטב. וזה לדעתי מ"ש במלכים סי' י"ט שאליהו ביקש שימות וישכב וישן וגו' והנ' מלאך נוגע בו ויאמר לו קום אכל והיינו שאליתו כיון שקנא לד' צבאות ולא בקש להיות עוד בארץ וא"כ שוב לא מצא בנפשו שום ענין לאכול ולשתות והקב"ה שלא רצה עוד שימות עד שימשח אלישע ולכך נגע בו מלאך ואמר לו קום אכול וז"ש אח"כ וילך בכח האכיל' ההוא ארבעים יום וארבעים ליל' עד הר האלקים חורב ולא נודע למה סיפר כן ולפמ"ש אתי שפיר כי הראו לו בזה שבאמת א"צ לאכיל' מצד עצמו רק מצד שעוד הוא חי ע"פ האדמ' ע"כ ניתן לו כח אכיל' וז"ש אח"כ באלישע שאמר אשק' נא לאבי ולאמי ואלך אחריך וגו' וישב מאחריו ויקח את הצמד הבקר ויזבחהו בכלי הבקר בשלם בשר ונתן לעם ויאכלו והיינו שאחרי שהרגיש ההשפע' הנבואית באמת לא היה לו שום ענין גופני ואמר שישק לאביו ולאמו והיא נשיק' של פרישות שמעת' אין לו יחס עמם וגם בשל הבשר לעם כי מה חפץ לו באכיל' ושתיה בכל עוד שהיו עם אליהו ולא נתפרסם עוד לנביא לעם: חסלת פרשת תשא