דברי שאול עה"ת ומגילות קח

וכעת נרא' לי ע"פ מה ששמעתי בשם הגאון הצדיק מו"ה אהרן ז"ל אבד"ק רישא שאמר לפרש הא דאמרו ארורים הרשעים שמהפכים מדת הרחמים למדת הדין ואמר דהכוונ' לפי שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחל' ותחל' נענש בביצתו ובשורו ואח"כ ביסורים ואחר כך בגופו ונמצא שאם הי' שב בתשוב' אז הי' לו לחסד מה שלא פגע בנפשות תחל' אבל אח"כ נהפך עליו לרועץ שנענש בכל בממונו ובגופו ודפח"ח ולפ"ז גם בפרעה הי' ראוי שיהי' פוגע בנפשות תחלה וכמו שנטבעו אח"כ רק שהקב"ה לרוב רחמיו לא רצה לפגוע בנפשות תחלה אולי ישיבו אבל כאשר ראה פרעה שאינו פוגע בנפשות תיכף חשב שמבלי יכולת כביכול לעשות כן ע"כ לא הרגם וע"כ נתקשה לשלחם ובזה גופא הכביד לבו וז"ש ואני אקשה את לב פרעה והיינו לא שאקשה את לבו רק שע"י שהרביתי אותותי ואת מופתי בארץ מצרים ע"כ לא ישמע אליכם פרעה ואח"כ נהפך לו לרועץ שעי"כ נענש בממון ונתייסר ביסורים וגופו לא פלט שנטבעו כולם והבן כי נכון הוא. עוד נרא' לי בטעם ההכבדה דבר חדש דהנה באמת כת המתפקרים אומרים דיש שתי רשויות פועל הטוב ופועל הרע והנה אם הי' הקב"ה מוציא את בני ישראל תיכף ששלח לפרעה הי' פרעי חושב שאינו רק פועל הטוב בלבד אבל אינו יכול לפעול רע כביכול ולכך שלח עליו יסורין להראות לו כוחו וגבורתו והנה כשרא' פרע' ששלח עליו יסורים ומכל מקום לא הוציא את בני ישראל חשב בלבו כי אינו רק פועל הרע אבל אין בכוחו לפעול טוב ולהציל בני ישראל ממנו וע"כ מצא מקום להכביד את לבו וזה הי' ענין ההכבד' ובזה יבואר הכתוב כמין חומר שאמר ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את צבאותי היינו שעש' שתי הענינים לפעול הרע לפרע' והטוב להוציא את בני ישראל וז"ש וידעו כי אני ד' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם היינו לעשות שתי הענינים לפעול הרע והטוב ודו"ק

כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך. תמהו המפורשים דמה עדיפותא של מכה זו שנקרא כל מגפותי ועיין רש"י ומפרשי' נדחקו בזה וכבר כתבתי בזה וכעת נרא' לי ג"כ ע"ד מה שכתבתי רק באופן אחר דהנה רש"י כתב דבחמש ראשונות הכביד מעצמו את לבו ובחמש אחרונות הכביד הקב"ה את לבו והנ' ההבדל ביניהם היא דבחמש ראשונות הי' בידו לשוב בתשוב' שלימ' ונמצא כל אחת ואחת הית' מכה בפני עצמה ובעת שהית' מכה זו משמשת עוד לא הי' מוכרח שיהי' מכה אחרת שהרי ביד פרע' לשלחם אבל בחמש אחרונות אז תיכף נודע שישלח עוד ארבע' אחרים והנה הברד הי' מתחמש האחרונות שהרי השחין הי' ג"כ מחמש אחרונות רק שלא הי' התרא' בזה ולכך בברד אמר לו ידוע תדע כי בפעם הזאת אנכי שולח את כל מגפותי אל לבך והיינו שלא תוכל לשוב עוד והרי בודאי משלח את כל מגפותי עוד וז"ש לו כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך בדבר ותכחד מן הארץ כי למה אייסרך עוד והיינו כי בא להתנצל כי נודע מ"ש רז"ל שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה ולפ"ז זהו כשביד האדם לשוב אבל כל שמנע ממנו דרכי התשוב' א"כ למה יתייסר ביסורין עוד חנם ואח"כ יפגע בנפשות הי' לו לפגוע בנפשות תחל' לכך בא כמתנצל כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך בדבר ותכחד מן הארץ כי למה אייסרך עוד אבל בעבור זאת העמדתיך למען הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ ולכך אייסרך מקודם וז"ב ודו"ק

במדרש רבה פרשה ג' על פסוק כי העושק יהולל חכם אמר נוח לו לשלמה שיהי' גורף ביבין ואל יכתוב עליו ותהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו עיין יפ"ת והכוונ' לדעתי דהנה מ"ש גורף ביבין בכוונ' דיש שהוא שותה שיכור והוא מתגולל בצואה וטיט ורפש וההבדל ביניהם שזה גורף מדעתו הביבין והוא שליט ברוחו אם לגרוף או לא וזה שהוא שותה שיכור חובק אשפתות טיט וצואה שלא מדעתו וכאילו הטיח והרפש מושלין עליו וז"ש נוח לו לשלמה שיהי' גורף ביבין והיינו שהוא יהי' עכ"פ השליט ולא שיכתוב עליו שנשים הטו את לבבו והיינו שהם משלו עליו ולקחו ותטו לבבו ויש להעמיק יותר שבאמת אם הי' מיישר אותם ומגייר אותם הי' הוא מנקה אותם מצואתם והי' גורף ביבין שהם לנקותם מאמונתם הנפסדות ועתה ההפך עליו שנשים משלו בו ודו"ק. או יאמר עפמ"ש בהא דאמרו בע"ז תורה מפואר' בכלי מכוער ופירשתי ע"ד מ"ש העקידה פרשת פנחס על פסוק מה יהי' עץ הגפן בתוך עצי היער והאריך שם דבארבע המיני' דצח"מ כל שצורתו יותר גדולה הנה כשיפסד ויחלש צורתו חומרו יותר נפסד ועינינו הרואות שבכלות צורת הדומם חומרו ישאר קיים משא"כ בצומח ואף כי החי והמדבר ע"ש שהאריך וזה לדעתי מ"ש כל ת"ח שאין בו דיע' נבלה טובה עמנו כי החי כשיפסד אז נהנה נבלתו שזה החומר שלו טובה יותר מאשר יפסד הת"ח שצורתו נכבדת שחומרו חלוש ומצאתי במתנות כהונ' ריש ויקרא שרמז לזה ונהניתי מאוד:. וזה שאמרו תורה מפואר' בכלי מכוער והיינו שכל שהצור' יותר נכבד הגוף חלש יותר והנה גם בהמדבר לפי שכלו כן יהי' חומרו והכפריים שצורתם חלוש הבנין גופם יותר חזק מהאיש המשכיל וזה שנקרא התור' תושי' שמתשת כחו של אדם וז"ש נוח לו שיהי' גורף ביבין כאיש. ההמוניי משיכתוב שנשיו הטו את לבבו ובזה אור שכלו וגם חומר