דברי שאול עה"ת ומגילות י

חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו והיא תימה ואמרתי בזה עפמ"ש בבאור הענין וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ד' צבאות ופירש"י בישעיה[ וא"ו] שהמלאכים אין להם רשות עד שיאמרו ביחד והענין נראה לפענ"ד דהנה ענין האלקית, אשר לא חסר דבר וא"צ השלמה מבחוץ והוא לבדו וא"צ לדבר כביכול ולפ"ז לכאורה מלאכי מעלה הם ג"כ השלמתם בהם וא"צ לשום דבר וע"כ עשה להם הקב"ה שאין להם רשות לדבר כ"א עד שיפתחו כלם ובזה גופא מבינים שהם חסירים וצריכים להשתתף עם חבריהם הקדושים וע"כ וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ד' צבאות שהוא אלקי האמת שא"צ לשום דבר ולפ"ז אדם הראשון שקודם החטא היה קיום באיש ולא היה צריך להשלמת שום דבר וכבר אמר הקב"ה הן האדם היה כאחד ממנו ופ' רש"י אני יחיד בעליונים והאדם יחיד בתחתונים ובעת ההיא כבר אכל מעץ הדעת והיה לו אשה והיה קיום במין אף כי קודם החטא ע"כ טעו בו מלאכי השרת כביכול לומר לפניו שירה וקדוש ע"כ הפיל עליו תרדמה וא"כ הראה חסרונו כי צריך להשלמת השינה וגם לקח אחת מצלעותיו והראה, כי פלג גופא מקרי ואין לך חסר גדול מזה וז"ש חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא והיינו כיון שהוא צריך השלמה מבחוץ במה נחשב הוא ודו"ק היטב

ויברא אלקים את האדם בצלמו בילקוט בראשית אות ט"ז הביא בשם אבות דר"נ אדה"ר נברא מהול שנאמר ויברא את האדם בצלמו וכן איוב איש תם וישר וכן שת נולד בדמותו כצלמו וכן נח איש צדיק תמים וכן שם ומלכי צדק מלך שלם וכן יעקב איש תם וכן יוסף אלה תולדות יעקב יוסף וכן משה ותרא אותו כי טוב הוא וכן בלעם נאם שומע אמרי אל וכן שמואל והנער שמואל הולך וגדול וטוב וכן דוד לדוד מכתם וכן ירמיה בטרם אצרך בבטן ידעתיך וכן זרובבל ביום ההוא אקח את זרובבל עכ"ל. לפענ"ד ביאור הדברים כמ"ש המורה ח"ג פ"ט כי לא נתן מצות מילה להשלים חסרון יצירה רק להשלים חסרון המדות ע"ש ולפ"ז אדה"ר ושת שנבראו בצלם אלקים א"כ פשיטא שלא היה בהם חסרון המדות וכן יעקב ואיוב ונח שנקראו תמימים והוא מורה על תמימות המעשים וכן משה שנא' בו כי טוב והיינו טוב המדות וגם בלעם שזכה לשמוע אמרי אל וכבר כתב הרמב"ם במורה כי אריסטו להיותו ערל לא השיג רק עד השכל העשירי אבל בלעם ששמע אמרי אל ע"כ שמהול היה ובשמואל שכתוב הולך וגדל וטוב משמע שיש נברא הולך וגדל וטוב וע"כ שלא היה בו חסרון המדות ובדוד כתיב מכתם ודרשו שהיה מכתו תם וירמיה וזרובבל שהוכנו טרם הבראם לנבואה ע"כ שלא חסר להם המדות ודו"ק היטב

ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו: הענין נראה לי דהנה בשבת משמש מזל שבתאי דהוא מורה על שממה והנה כבר אמרו חז"ל למען דעת צדקות ד' והיינו שלא כעסתי בימי בלעם שאלמלי כעסתי לא נשתייר וכו' ולכך גם כאן אחר ששבת מורה על שממה וחורבן לכך קדש אותו ועשה אותו יום מנוחה. ובזה פירשתי מה שתיקן האר"י ז"ל קריבו לי חזו חילי דלית דינין דתקיפין והיינו ע"ד שאמר למען דעת צדקות ד' עשה יום מנוחה למען לבר ינטלון ולא יעלון הני כלבין דחציפין והיינו שלא יהיה שממה כמשפט המזל ודו"ק

ויהי האדם לנפש חיה בתרגום לרוח ממללא. הכוונה לפענ"ד כי הנה הילד לא יודע לדבר זולת בשמעו מאביו ואמו וע"ד המליצה בסוף סוכה שותא דינוקא מאבא או מאימא והיינו ששומע ולכך החרש א"י לדבר אף שיש לו כח הדיבור ואה"ר שלא היה שום אדם המדבר א"כ היה צריך שיהיה מצד טבעו לרוח ממללא. מיהו יש לומר שאז גם החיות היו מדברים כמו שמצינו בנחש הקדמוני שדברה עמהם ועולה שפיר ודו"ק

זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. הענין נראה לי דהנה כבר נודע מ"ש חכמי הרפואה דיש הרכבה מזגית כגון הסכנגבי"ו שנעשה מחומץ ודבש שקונה לו צורה ואין בו צורת החומץ כלו או הדבש רק שנעשה צורה חדשה ממוזג משתי הכחות של חומץ ודבש ויש הרכבה השכניית כגון כל המרקחות שנרכבו מסממנים שהם הרכבה השכניית ועיין בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ד' שהאריך בזה הרבה והנה כל האדם הנולד מאיש ואשה הוא נעשה הרכבה המזגיות שנתמזגו בו שתי הכחות של אביו ואמו. והנה הקב"ה חפץ שידבק באשתו ושם אינו רק הרכבה שכניית ולא מזגיית ע"כ עשה הקב"ה שהאשה הראשונה שנתן הקב"ה לאדם בראו מעצמות האדם ובשר מבשרו ונמצא היתה האשה הראשונה הרכבה מזגיות מהאדם ועי"כ נשתלשל אח"כ לדור דור שידבק האדם באשתו ולא יקרא הרכבה שכניית כי אם הרכבה מזגיות וז"ש זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי וא"כ היתה הרכבה מזגיות ולכך לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת ועל כן יעזוב איש את אביו ואמו שנעשה הרכבה מזגיות ודבק באשתו ואף ששם אינו רק הרכבה שכניית בכ"ז ודבק באשתו והיו לבשר אחד. וזה לדעתי מ"ש ולאדם לא מצא עזר כנגדו ודרשו חז"ל ביבמות דף ס"א שהאדם בא על כל חיה ובהמה ולא נתקררה דעתו עד שבא על בת זוגו והיינו שבכל הב"ח אינו רק הרכבה שכניית ולא נתקררה דעתו עד שברא הקב"ה בת זוגו