דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) צח

לא טבלו על ידי שידיח החבל דהנה זה משום דמשקה טופח ע"מ להטפיח והנה אמרו בגיטין דף ט"ז דטופח ע"מ להטפיח ר"י היא ולא רבנן ועתוס' שם ובאמת ר"י ברונא הובא בשו"ת משאת בנימין סי' פ"א כ' דלא קיי"ל כר"י רק כרבנן ואף דהמ"ב חולק עליו דסתם משנה כר' יהודה מ"מ כיון דעבד מוחזק בעצמו שוב חשו שלא יאמר קי"ל כרבנן וטופח ע"מ להטפיח לא הוה חיבור ושוב לא יועיל טבילתו לשם עבדות וילך ויטביל עצמו לשם ב"ח וע"כ נתנו לו חבל בצווארו ורפו וצמצמו והעיקר נראה לפענ"ד דאין התחלה לקושיא דזה ודאי מה דמהני הדיח ידיו תחלה הוא במקום דהחשש הוא שבמקום שאוחז אינו יכול לבא מים בזה מועיל הדיח ידיו תחלה והוה צירוף למקוה אבל במקום שיש דבר חוצץ כמו התם דרמו לי' אריסא בצווארי' דזה ודאי חוצץ ומקפיד עליו להסירו וא"כ מה מועיל מה שהדיח ידיו תחלה סוף סוף לא בא המים על בשרו ממש והיה עליו דבר החוצץ ואטו אם יבא מים על דבר החוצץ יהיה מותר לטבול בו זה ודאי ליתא וז"ב

שם סל"א עברה וטבלה ע"ג אלו הטעם נלפענ"ד מ"ש ל עלה בשם הרשב"א דגזירה הוא יותר גדול מחשש ולכך בגזירה אף בדיעבד פסול משא"כ חשש והנה שיטת הב"ח דגם בדיעבד לא עלתה טבילה דגם לפי המסקנא הגזרה דכ"ח משום מרחצאות והש"ך השיג עליו ובאמת הב"ח ביאר דבריו דס"ל דגם לפי המסקנא ס"ל גזרה דמרחצאות יעו"ש ובאמת שדברי הב"ח נכונים דהרי תנן ולא יטבול ע"ג ספסל והיינו משום גזירת מרחצאות ואיך שייך דלפי המסקנא ידחה טעם דגזירה דמרחצאות ולפענ"ד להוסיף על דברי הב"ח דהנה בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קל"א חידש דספסל היינו שאינו גבוה טפח וזה אינו חזי לישיבה ובתשובה בחבורי כת"י אשר החילותי בשנת תר"ו הארכתי לדחות דבריו וכעת אני אומר ליישב בזה קושיית הקדמונים דמה חידש רבא גזירת מרחצאות והא היא משנה ולפמ"ש יש לומר דזה שחידש דספסל הוא הטעם משום גזירה מרחצאות ולפ"ז בכל כ"ח אסור וע"ז אמרו התם טעמא מאי משום ביעתותא והיינו דספסל הטעם משום ביעתותא שאף בגבוה טפח הפסול משום ביעתותא והיינו דגזרת מרחצאות ודאי שייך רק דהטעם משום ביעתותא ג"כ. ובזה מיושב מה ששאל אחד מהתלמידים דלרבה מה קאמר התם טעמא מאי משום ביעתותא והא משום גזירת מרחצאות ודאי שייך ולפמ"ש יש לומר דקאי לענין ספסל דלא שייך משום גזירת מרחצאות והיינו באינו גבוה טפח כסברת הפ"מ ושייך משום ביעתותא. אך באמת כבר כתבתי דדברי הפ"מ הם דברי תימה ואם נימא כשיטת הפ"מ יש לפרש דברי הב"ח בטוב דבאמת בגובה טפח שייך גזירת מדרס ובפחות מטפח שוב שייך משום ביעתותא דאינו ראוי לישיבה וזהו שנחלקו הס"ד עם המסקנא ודו"ק היטב

שם סל"ט י"א שלא עלתה לה טבילה. כ"נ מדברי הבאה"ג כאן שגרס בש"ע שלא עלתה אבל מדברי הש"ך בס"ק מ"ט נראה שגרס שעלתה לה טבילה וכפי הנראה דגרס י"א שעלתה לה טבילה וי"א שלא עלתה לה טבילה וכן משמע מסידור הלשון דאל"כ היה לו לכתוב אם עצמה דהיינו בדיעבד י"א שלא עלתה לה טבילה ומדהתחיל לא תעצים שזה לכתחלה וכתב ואם עשתה משמע דבזה י"א דכשר וי"א דלא עלתה לה טבילה

שם סמ"ו נדה שטבלה בבגדיה. דין זה אף שמבואר בס"ס ביצה דף י"ח יש לי מקום עיון דהנה באמת האשה מקפדת על בגדיה להסירם בשעת רחיצה ורוב בני אדם הם מקפידים וא"כ למה לא יהיה חציצה וכבר האריך בזה בסדרי טהרה ס"ק י"ב ונדחק וצ"ל דשם שאין לה בגדים אחרים ללבוש אחר הטבילה והם טמאים א"כ בזה אף שהיא ורוב העולם מקפידים ח"ח כיון דצריכה כעת לטבילה בזה לא שייך לומר דאף שהיא אינה מקפדת מ"מ לפעמים מקפידה דזה דוקא במה שאינה צריכ' לטביל' אבל מה שיש לה צורך לגוף הטבילה אין אנו משגיחי על הקפדתה וכן הקפדת ריב העולם כיון דבעת הטבילה אין תועלת לה בטבילתה בלי הטבלת בגדיה ולכך לא מקרי הקפדה ואדרבא היא רצון גמור ולפ"ז זהו בזמן שהיה נהוג טהרות והיתה צריכ' להטביל הבגדים אבל בזמן הזה שבעוה"ר א"צ שום טהרה וכלנו טמאים א"כ פשיטא שהיא בעצמ' מקפדת לפעמים אחרות ורוב העולם מקפידות ובזה בודאי א"א שתעלה לה טבילה דהוה חציצה ואולי מיירי באשה שיש לה איזה מום ובושה לטבול בלי בגדיה בכה"ג אפשר להקל אבל גם בזה צ"ע דכל שא"צ לטביל' יש לומר דהוה חציצה וצע"ג

סי' קצ"ט סעיף א' ובית הסתרים עיטור וב"י וט"ז ונקה"כ ואני תמה על הכל למה לא זכרו דברי התוס' בנדה דף ס"י ושם מבואר במהרש"א דיש חילוק בין קמטים לבה"ס דקמטים עדיפי דשווים בין באיש בין באשה וביותר תימה על הב"ח שכ"כ מדעתא דנפשיה והלא הדבר מוכרח בתוס' וכמ"ש וביותר תימה במ"ש הב"י להוכיח מפירש"י דבה"ס הוא בכלל קמטים תמהני דלמה לא הביא ראיה מנדה דף מ"ב דשרץ בקומטו מפרש הש"ס דהוה בה"ס אבל מ"מ דברי הב"י תמוהים דניהו דהוה בכלל אבל מ"מ פוסק צריך לפרש יותר וגם הרמב"ם הזכיר מפורש בה"ס ובית הקמטים וע"כ צע"ג

שם ס"ב אפילו בחמי חמה סגי עב"י מ"ש בשם הר"ח והרא"ש דחה דבריו מפסחים מ"ב ולפענ"ד אין ראיה די"ל דבאמת חמי חמה אינו כחמין ממש רק להחמיר דינו כחמין וא"כ א"ש שם הוה לחומרא דינו כחמין משא"כ כאן הוא קולא: שם ס"י בהג"ה הואיל והי' בשתי עונות עב"י וד"מ וצ"ע בסי' קפ"ז ס"ב מיש בשם אביאסף ומ"ש הב"י וש"ך וט"ז שם וצ"ע שלא הביאו מכאן

שם סי"א במד"א שלא נתעסקה באותו מין אחר טבילה כו' כ"כ הרשב"א ועט"ז ס"ק י"ב מ"ש בזה. ולפענ"ד היה נראה דבר חדש דלפמ"ש הצ"ץ סי' ס"ה להסתפק באם בדקה אך לא נתכוונה לשם מצות טבילה אם שייך בזה כל מלתא דלא רמיא עליה. ולפ"ז נ"ל דבר חרש דלפמ"ש התוס' בנדה ס"ו דלטהרות לא בעיא חפיפה רק לבעלה וא"כ היכא דבאמת חפפה לטהרות ואח"כ רוצית לצאת בזה ידי חפיפת טבילה לבעל' נראה לפענ"ד דאינו מועיל ואף אם תאמר ברי לי משום דהו"ל מלתא דלא רמיא כיון דלטהרות לא בעיא חפיפה ולפ"ז בכה"ג שנתעסקה באותו מין ואמרה ברי לי בודאי מהמנא כיון שנתעסק' באותו מין ואומרת ברי לי והנה הרמב"ם העתיק שני הסוגיות ועיין בב"י ובכ"מ כאן ולפענ"ד היה נראה דבר חדש דלפמ"ש התוס' בשבת דף י"ג דהיו נוהגות בשני טבילות אחת לאחר נדתה ואחת לאחר שבעה נקיים א"כ שוב יש לומר דל"ש להעמיד על חזקתו באשה דהא עכ"פ טבלה לנדתה ולא שייך להעמידה על חזקתה הראשונה ולכך לא הזכיר רבא בנדה הך דינא דאם נתעסקה באותו מין דלא שייך להעמיד על חזקתה הראשונה ואחד מהתלמידים השיב דכאן אזל לה חזקתו הראשונה לגמרי דהרי כבר טבלה ולא נשאר רק טבילה דרבנן לאחר ז' נקיים ול"ד להריש בפ"ב דמקוואות דשם בעת שנטהר מטומאה הראשונה נעשה ספק טומאה אחרונה לפענ"ד דבאמת לענין איסור נדה כל דלא טבלה והמתינה שבעה נקיים עוד היא נדה כבראשונה אף שנטהרה דכל דחכמים אמרו שאין מועיל הטבילה הראשונה עקרו להטבילה הראשונ' ולפ"ז שוב שייך דברי הר"ש דעכ"פ חזקת טומאה הראשונה אזלה לה ומכל מקום היא בנדתה עד שתבא במים לאחר שבעה נקיים כנלפענ"ד. אבל בלא"ה אי אפשר לפרש דברי רבא כן דהרי דוקא בזמן שהי' טהרות היתה טובלת שני פעמים לא כן בדורות אחרונים אף דחברייא היו מדכין היינו מדכין ומניחין כדאמרו בחגיגה דף כ"ה ובנדה דף ז' ודו"ק

הלכות מקוואות

סי' ר"א ס"ב לפיכך צריך להקיף מפץ כ"כ הרמב"ם בפ"ט ובב"י כתב שמפרש דמפץ הי' כדי לעכב המים שלא יהיו זוחלין ומצטרף לפירוש שכתבו המפרשים דהי' משים צניעות ובאמת שבפ"א הביא פירוש המפרשים. והנה מלבד דדבריו צ"ע דמנ"ל לפרש ב' פירושים וגם תימה איך צריך מפץ בשביל שיעכב הזחילה והרי בימי תשרי ליכא בזה חשש ובכ"מ הרגיש בזה ונדחק דהרמב"ם חייש אף בתשרי אבל מ"מ תמוה מנ"ל לרמב"ם לחדש כזה. והנראה בזה דלהרמב"ם ק"ל למה אמר הש"ס דשמואל פליגא אדרב ולא אמר שפליג על אבוה ג"כ וע"כ נראה שהרמב"ם פירש יון דהש"ס מסיק דשמואל פליג מדידי' אדידי' י"ל דשמואל לאחר שראה דאביו ס"ל כרב עכ"פ עד תשרי ולכך חזר בו ואף דגם בתשרי עשה מפצי מ"מ ס"ל לשמואל דאביו עשה מפצי משום צניעות דבמקו' ל"ש צניעות ובתשרי עשה משום צניעות אבל באמת אבוה דשמואל ס"ל כרב בכל מילי והמפצי עשה בשביל שיעכב המים. והנה בבכורות אמרו למה נקרא שמו פרת שמימיו פרים ורבים לימא מסייע ליה דאמר שמואל נהרא מכיפיה מבריך ועיין רש"י דפרת היינו שפרה ורבה בלא גשמים וצ"ב מה לשון פרה ורבה. אך לדעתי נראה להיפך דנהרא מכיפיה מבריך היינו שאין לך טפה מלמעל' שא"י שני טפות מלמט' א"כ מימיו פרים ורבים ע"י שהגשם יורד מלמט' שני טיפים והא דאמרו דפליגא דרב דאמר מטרא במערבא סהדא רבא פרת היינו דשם מורה שרק המטר יורד וז"א דמכיפיה מבריך. ובזה הבינותי מה שאמרו בשבועות והנהר הגדול נהר פרה קרב לגבי דהיכא ואדהן והיינו שבא"י לא שכיח גשמים ועבב"י כאן מ"ש בשם המרדכי לענין נהרות המכזבין ואפ"ה קרי ליה גדול וע"כ משום דהוא קרב לגבי דהיכא והנה בהא דאמרו קרב לגבי דהיכא ואדה לפענ"ד לפמ"ש הראב"ד בבעל הנפש הובא בב"י כאן שנהר פרת כשמגיע לבבל הוא כלה שם במקום הקיץ ולפ"ז יפה דימו אותו לזה שקרב לגבי דהיכא דהיינו שמי שקרוב להשר הנה בעת היותו קרוב לגבי השר אז הוא חשוב וכשהוא רחוק מהשר אינו חשוב כ"כ וכן נהר פרת דוקא כשהוא סמוך לא"י אז הוא חשוב משא"כ סמוך לבבל אינו נהר חשוב כלל. והנה הראב"ד הקשה שם דממה דאמרו שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין משמע דכל שהוא מחצה על מחצה הוא כשר ועדותו של ר' צדוק משמע דבעי שיהיו הזוחלין רבים על הנוטפין ע"ש ובש"ך ס"ק יו"ד ולפענ"ד ל"ק דהרי עדותו של ר' צדוק הוא במקום שלא הי' נמשך מתחל' וכמ"ש הר"ן להרמב"ם ומכ"ש להראב"ד ולפ"ז לכך בעי שיהי' רבים הזוחלין הא מחצה על מחצה פסול משא"כ החשש דרבו הנוטפים הוא אף במקום שמושך מתחלה ג"כ פסול כשרבו הנוטפים ולכך בעי ריבוי דוקא ואפשר דהראב"ד לשיטתו דס"ל במקום שהי' נמשך מתחלתו כשר אף ברבו הנוטפין ולא יכול לתרץ כן ודו"ק. והנה במה שהקש' התה"ד והובא בט"ז מ"ש שאיבה מזחיל' והט"ז נדחק בזה ולפענ"ד דשאני שאיבה דרבייה והמשכ' כשרה אף שלא נשלם עדן מ' סאה וא"כ הרבייה משוער לפי שיעור המקוה של מ' סאה וא"כ מכ"ש כשיש בו כבר מ' סאה שהמקוה כשר' דעכ"פ רבייה והמשכ' הוא משא"כ בזחיל' ודו"ק. והנה מ"ש הב"י ראי' דלא כהמהרי"ח