דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) צז

וכו' וע"כ לא הוכשר בכלי כיון שהכלי מוגבל ולא יוכל לחשב כל העולם למים יעו"ש דבריו כי נעמו ולכך צריך לבא במים כל גופו שאם ישאר קצת גופו בלי מים שוב לא יוכל לחשוב כאילו נברא באותה שעה שהרי נשאר בחוץ אבר אחד או מקצת בלי מים

שם כיון שדרך רוב בני אדם עב"י שנסתפק אם שאר בני אדם אינם מקפידים וזו מקפדת וכתב דלהרמב"ם תלוי בהקפדה דידה ולהרשב"א לוי בשאר בני אדם ולכאור' משמע דבקפידא דידיה תלוי מהא דאמרו בזבחים דף צ"ח ע"ב בגדו חוצץ דם על בגדו חוצץ ואם טבח הוא אינו חוצץ ופירש"י כיון דהוא טבח אין מקפיד בזה וחציצה בהקפדה תלוי וא"כ ה"ה להיפך היכא שהיא מקפדת תלוי בקפידא דידה אך יש לדחות לפמ"ש התוס' בשבת דף צ"ב ד"ה ואת"ל דאם לכל העולם הי' להם גמלים היו ג"כ עושים כן שוב גם כשבמקום אחר יש גמלים ל"ש בטלה דעתו וה"ה כאן אם הי' כל העולם טבחים לא היו מקפידין לא שייך בטלה דעתו ואף שכתבו התוס' דבית מנשיא ל"ש זאת היינו משום דאינו רק יחידי אבל טבחים הרבה שהם דינם כאנשי מקום שוב לא שייך בטלה דעתו. אך לפ"ז בהיא לבדה מקפדת שוב שייך בטלה דעתה ועמ"א ר"ס ש"כ וצע"ג רשם משמע דבטלה דעתו נגד העולם ואף שיש מקום נחלק דבטביל' כל שמקפדת הוה חליצה ולא בטל לגבי גופה מ"מ הדברים נראים כשיטת הרשב"א וצ"ע:

והנה ביבמות דף ע"ח ע"ב אמר רב כהנא ל"ש אלא רובו אבל כלו חולץ ולא מצאתי לרמב"ם ובטוש"ע שיזכירו זאת דשם מבואר דאף מדאורייתא אף שאינו מקפיד חוצץ וע"ש ברש"י ע"א ד"ה משום ומדוע לא הזכירו זאת הפוסקים ובאמת בלא"ה תמוה דבכל התור' רובו ככלו וכאן יש חילוק וגם הך מימרא דר"כ לא ראיתי מוזכר בשום מקום ולא ידענא טעמו וצע"ג. שוב מצאתי בסדרי טהרה סי' קצ"ח ס"ק נ"ג דהוא ס"ל דגם במקום שהקפיד' משום הרגל הוה הרגל כשלה וכלה חוצץ אף שאינו מקפיד מה"ת ע"ש ובאמת שצ"ע דלא מצאתי מוזכר הדין בשום פוסק. והנה שיטת רש"י דבשער הוא דאמר רובו ומקפיד חוצץ והתוס' הבינו ממנו דבבשרו אפילו במיעוט חוצץ והקשו עליו בעירובין כמה קושיות ולפענ"ד שיטת רש"י דשער נדון לעצמו כשיטת הגאונים שהביא הרמב"ם והיינו דחלוק הראש לעצמו ובשער שבראש עצמו אזלינן בתר רוב ולא צריך לצירוף הגוף ובגוף בעינן רוב הגוף לעצמו [שוב הגידו לי שכ"כ הריטב"א בעירובין] ובזה יתיישבו כל קושיות התוס' בעירובין ובזה יתיישבו דברי הש"ס דמ"ש דאתי לשערות וכדר"י ה היינו דהגוף ודאי סגי ברוב כמו בכה"ת דרובו ככלו ורק דבשער היא לבדו וכמו בכהנים לענין הרגל כמ"ש הס"ט דאזלינן בתר רוב הרגל וע"ז אצטריך הל"מ לענין שערו דה"א דוקא בבשר ובאמת מה דאמר ר"כ בכלו אף באינו מקפיד חוצץ צ"ע דמנ"ל והרי בכה"ת רובו ככלו ואולי משום דכתיב כל בשרו יצא לו כן אבל כ"כ דלא מצינו שיזכירו זאת הפוסקים:

והנה במ"ש הטור לפיכך צריך שלא יהא שים דבר חוצץ עב"י מ"ש בזה. ולפענ"ד הי' נראה דהכוונ' אם טבל גופו והי' עליו דבר חוצץ אף שלא מהדק ובאופן שהמים יבאו על גופו בצאתי מהמקוה וא"כ כיון דלא בא בב"א שוב אינו מועיל דאף דהמים באו על הגוף מ"מ לא באו בבת אחת דכבר באו על הגוף המים טרם שבא על גופו באותו מים שהי' על מקום החציצה ואנן בעינן בבת אחת. והנה הב"י האריך דמדברי הרמב"ם בפ"ב דמקוואות משמע דאם היא מקפדת אף שרוב בני אדם אין מקפידין (אם) נקרא קפידא וכן להיפך והנה מה שהביא הב"י ראיה מפ"ב משערה אחת השיב אחד מהתלמידים דיש לומר דמיירי במיעוט שער והיינו שערה אחת כדפרישו נימא אחת ואחד מהתלמידי' השיב דיותר הי' לו להביא מפ"א במ"ש דאם הי' זפת והוא מקפיד משמע דבקפיד' דידיה תלוי. ולכאור' אמרתי דבדבר שהוא מאוס כמו בנדבק עליו טיט וזפת ודברים אחרים שבאים מבחוץ ובזה בקפידא דידיה תלוי דלא כל דעות בני אדם שוות ויש מפונקים ביותר ויש שדעתם יפה ובזה בודאי תלוי בקפידת אותו אדם אבל בדבר שאינו מאוס ואינו דבר מבחוץ בזה לא תלוי בקפידתו לבד ולכך הוצרך הב"י להביא מפ"ב משערה אחת. אך לפ"ז לא אתי שפיר מה שהביא ראיה מהטור לענין צואה ובצק שתחת הצפורן דשם בודאי בקפידת של אותו אדם תלוי ועכ"פ לענין דינא נראה לפענ"ד להכריע כן ולפ"ז בהך דמבואר באו"ח סי' קס"א לענין טיט שתחת הצפור בזה בודאי תלוי בקפידתו ודלא כהמ"א בשם הפני יצחק ובלא"ה דברי המג"א קצת צ"ע ש ועיין ס"ט

והנה במה דאמרו ר"פ במה אשה א"ב דטנפן ע"ש ברש"י מ"ש בשם רבותיו והב"י כאן נדחק לפרש וליישב קושית רש"י ועיין מהרש"א שם מ"ש בזה ולא הזכיר דברי הב"י אלו. ולפענ"ד הי' נראה דרבותיו של רש"י פירשו דהנ"מ בין ל"ק לל"ב אם הוא מקפדת ואחרות אינו מקפידות או להיפך ובזה נחלקו ל"ק ול"ב ומיושב קושית רש"י. והנה במה דאמרו כל שהיא אריג לא גזרו נלפענ"ד עפמ"ש בתשוב' בטעם דגזיר' לגזיר' לא אמרינן היא לפמ"ש הרשב"א שמשמרת הבית דענין גזירה הוא בדבר הברור ולפ"ז זהו כשהוא גזרה אבל גזירה לגזירה לא אמרינן דשוב יוצא מכלל גזירה לחששא בעלמא ובזה, נראה דלכך גם בדברים שאינם חוצצים אסור לכתחלה אטו דברים החוצצים ולכאור' הוה גזירה לגזיר' ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דגזיר' לגזיר' הוא לפי שאינו דבר ברור ולכך לכתחל' שפיר אסור דעכ"פ מידי חששא לא יצא ודו"ק. ולפ"ז ז"ש כל שהוא אריג לא גזרו דעכ"פ דבר ברור לא הוה שמא יצאו המים בתוך האריג ושוב אינו דבר ברור ולא שייך גזרה ולכך לא גזרו. והנה במ"ש בפ"ט דמקוואות הבנאים חוצצין ומשמע אף שרוב בני אדם אינם מקפידין דבודאי הם רבים עמי הארץ שאינם מקפידים וצ"ל דש"ה דהוא צריך להקפיד כיון שהיא ת"ח ומחויב מיתה כדדרשו מקרא דלמשנאי אהבו מות ולכך בקפידתו תלוי אבל דבר דתלוי ברצין האדם שאם רוצה אינו מקפיד בזה אמרינן כל שרוב בני ארם אינם מקפידים בטל דעתי אצל כל אדם וגם לפמ"ש לעיל בשם התוס' דכל שאם הי' גם האחר בגדר זה הי' מקפיד ג"כ ל"ק ע"ז ודו"ק

שם ס"ז לפלוף שחוץ לעיין עיין ב"י וש"ך ס"ק י"ב דלית הלכתא ככל הני שמעתתא ובב"י האריך אי קאי גם על לפלוף שבעין ומצאתי דבר חידוש ברמב"ם פ"ב ממקוואות דבה"כ סיים הרמב"ם לענין לפלוף דחוצץ בנדה והדבר ידוע שאין בדבריו אות אחת יתירה וע"כ דהך בנדה אתי להורות דבזה אף לנדה טמא דבהלכה ב' ביאר דלטהרות דוקא הוא דחוצץ וכבר הורה המרכבת כיוצא בזה דבהלכות שבת אם כותב רבינו בשבת היא להורות דביו"ט ליתא להאי דינא וה"ה בזה ודו"ק היטב

שם סט"ז דם שנסרך בבשר עב"י מ"ש שהסמ"ג הקשה ע"ז מהא דאמרו שבח הוא לבני אהרן ופריך והא הוה חציצה ומשני לח הוא ואינו חוצץ אלמא דאף בשנסרך לבשר אינו חוצץ ובכ"מ פ"ג ה"ב השיב דבמנחות דף כ"א מחלק בין סריך ובין לא סריך ומפרש רבינו דסריך היינו בשר ובבה"ג כאן כתב ג"כ כן וכתב שצ"ע על הסמ"ג ולק"מ לפענ"ד דהסמ"ג מפרש דסריך כפירש"י ואין חילוק בין נסרך לבשר או לא כמ"ש הש"ך ס"ק כ' וא"כ יפה מקשה על הרמב"ם שפירש בנסרך בבשר דוקא דהרי חזינן דבלח אינו חוצץ אף בנסרך והחילוק שבין סריך בבשר לא ס"ל דהא בש"ס לא מחלק כלל בין סריך בבשר או בשאר דבר והכ"מ שפיר ישב דעת רבינו דהוא מפרש דסריך בבשרא אבל אין תפיסה על הסמ"ג ודברי הש"ך ס"ק כ' שכתב על דברי הש"ע שהן דברי הרמב"ם דברי רש"י צע"ג דהרמב"ם יש לו שיטה אחרת מרש"י וכמ"ש והש"ך והבאה"ג לא זכרו מדברי הכ"מ הנ"ל ובדברי הסמ"ג הנ"ל אמרתי ליישב עפ"י מה דהקשה בשבות יעקב מ"פ והא הוה חציצה והא כיון דשבח הוא שום ליכא חציצה כמו בטבח ומוכר רבב ואמרתי בזה דשאני התם דזה אינו מקפיד אף בשעה שאינו עוסק במלאכת הטביחה ורבב אבל הכהנים באמת הם מקפידים שמתנאי' ועל ת"ח שייך משניאי אהבו מות כדרשת חז"ל ולכך של בנאים חוצץ ורק בעת עבידה אינם מקפידים ואדרבא כבור היא להם לחבת העבודה אבל זה באמת מקפיד שלא בשעת עבודה ושוב הוה חציצה. ולפ"ז נראה דע"ז שפיר מחלק בין לח ליבש דיבש שקשה להסיר שוב אף דבשעת עבודה אינו מקפיד אבל אח"כ מקפיד ומקרי חציצה אבל בלח כיון דבשעת עבודה שבח הוא להם ואח"כ יכול להסיר הדם שוב לא הוה שום קפידא ואינו חוצץ. ותלמידי המופלג מוה' ניסן אמר בישוב קושיית הסמ"ג דהנה רש"י פירש דשער חוצץ ברובו אבל בבשר חוצץ אפילו במיעוטו והתוס' פירשו לפי דהל"מ לא היה רק בשער ובשר נאסר סתמא וא"כ אין חילוק ואף במיעוט חוצץ ולפ"ז גם לענין חציצת כהנים דלא הי' הל"מ א"כ אף במיעוט חוצץ מה"ת ושפיר פריך ויפה אמר למעיין היטב

שם סי"ז שרוב בני אומנתו עט"ז ס"ק י"ז ואני מצאתי במדרש רבה שה"ש על פסוק אל תראוני שאני שחרחורת שידים מפוחמות הוה הקפדה וא"כ יש לפקפק על דינו של הט"ז וגם בס"ט מפקפק על הט"ז מצד אחר וע"כ צ"ע להלכה ועיין בב"י גבי צבע שכתב כיון דגם שאר נשים שאינן בני אותה אומנות אינן מקפידות ע"ש וכ"כ למעלה סברא זו וכמ"ש התוס' בשבת דף צ"ב ודו"ק

שם סכ"ד שאם טבלה עיין ש"ך מ"ש בשם הב"ח ודחה דבריו ולפענ"ד נראה לשטת הריטב"א דבה"ס מה דצריך שיהיה ראוי לביאת מים היא רק מדרבנן א"כ שפיר למד הב"ח משחיטה דשם היא איסור תורה אף דצריך לבדוק אח"כ מ"מ יש לחוש שמא יאכל קידם בדיקה אחרונה ואפ"ה ל"ח מכ"ש בדרבנן דאף דח"צ לבדוק מ"מ אין לחוש דהו"ל רק איסור דרבנן. ובזה יש לומר מ"ש בסכ"ו דתלינן לקולא והש"ך הביא בשם הרוקח דמחמיר דתלוי בזה דאם הוא דרבנן תלינן לקולא אבל הרוקח ס"ל דהוא דאורייתא כשיטת בעלי התוס' וא"כ לכך מחמיר

שם סכ"ח אא"כ רפתה עיין ש"ך מ"ש בשם הב"ח דגזרינן רפתה אטו לא רפתה מתוך שהוא בהול ומתפחד. והנה אחד מהתלמידים הקשה דא"כ מ"ק ביבמות דף מ"ו ארפו כי היכא דלא להוי חליצה ולמה לא נגזר אטו לא רפוי ובאמת ששאילת ראשונים היא והרשב"א בסוף ספר ת"ה בדיני טבילה הקשה כן על הרמב"ן והבדק הבית תיקן דבאריסא לא חיישינן אבל בנשען על חבירו חיישינן ובמשמרת הבית שם הקשה עליו ואני מוסיף דשם ודאי יש לחוש דהא צריך לצמצם כי היכא דלא יקדים לומר ב"ח אני וכדאמרו שם ארפו וצמצמו. והנה תלמיד אחד המופלג מוה' ניסן הקשה עוד דלמה לא הדיח האריסיו במים ואז לא הוה צריך לרפות כלל והיה יכול לצמצם והיא קושיא גדולה לשיטת הפוסקים דהדיח ידיו במים מועיל וא"צ לרפות כלל ומהתימה על הרשב"א והרא"ה שלא הרגישו בזה והנ"ל בזה דהנה הא דהדיח ידיו מועיל הוא משום דהוה משקה טופח ע"מ להטפיח הוה חיבור למי המקוה ולפ"ז נ"ל דכאן לא היה מועיל כיון דכשיבא למקוה לא יהיה מרופה וא"כ לא בא כל גופו במים ובעת שהדיח החבל אף שבא על גופו מהמים מ"מ לא נתחבר עדן למי המקוה ובשלמא כאן מועיל או בכלים משום דאח"כ כשבא למים אז המים חיבור ונטבל אז דהא המים שעל ידיו נעשה חיבור למי מקוה אבל כאן כל דצריך לצמצם כדי שלא יאמר ב"ח אני א"כ אינו ראוי לביאת מים כלל בעת ההיא שוב לא מקרי בא בב"א כנ"ל: וע"ד הפלפול יש ליישב דלכך