דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) צה

דהיאך שייך לתלות וסת הא ראוי לתלות דגם דם טמא לא בא מן המקור וטהור וצ"ע עכ"פ מבואר דתלינן דבא ממקום אחד ומ"ש הט"ז דא"כ למה לא שאל ר"ע שמא ראתה דם טהור הנה פשיטא שבכתמים דרבנן כל שלא ראינו ריעותא לא צריכין לדרוש ולחקור אחר זה וכ"כ הרשב"א הובא בב"י סי' קפ"ט דבכתמים מן הסתם תולה להקל דאל"כ למה לא חקר ר"ע אם המכה מוציאה דם כעת ע"ש. ומזה ראי' ברור' למ"ש זקני הח"ץ סי' מ"ו דהרי גם בכתמים לולא דהוא דרבנן היינו צריכין לחקור אם מוציא דם כעת מכ"ש לענין דם ממש דבעינן שתדע שהמכה מוציאה דם עכ"פ ועכ"פ דברי רמ"א יש להם יסוד. הן אמת שהפוסקים השמיטו דבר זה ובשו"ת פ"י מזקני המג"ש חיו"ד סי' א' תמה בזה אבל עכ"פ מוזכר בש"ס ועיין בסדרי טהרה סי' קפ"ט ס"ק כ"ה שכתב שהשערי דורא חשב הוסת הלז ומ"ש הס"ט דמש"ה לא כתבו הפוסקים לפי שהאידנ' כל הדמים טמאים צ"ע דעכ"פ משכחת לה דם טהור כגון לבן וירוק

שוב האיר ד' עיני ומצאתי בסי' קצ"ד בב"י וט"ז ס"ק ב' שם בהא דאמרו היושבת על דם טוהר אסורה לשמש וכמה אמר רב עונה ופירש בה"ג כיון דנפקא מימי טוהר לימי טומאה הו"ל כשעת ווסתה וכל הפוסקים חלקו על הבה"ג ולפ"ז י"ל דמה דאמרו בשופעת דם טמא מתוך דם טהור היינו כשראתה בליל פ"א דהו"ל וסת והוא ס"ל דמותר לבעול בליל פ"א ולדידן דקי"ל דאסור' לשמש אין מקום לוסת זה ולכך השמיטו כנלפענ"ד דבר חדש ומן האמור ראי' למ"ש הרא"ש דהך עונה דאמרו בע"פ היינו ליל' או יום כמו עונת הוסת. ולפמ"ש ע"כ הוא כן דשם בקביעות וסת קאי ג"כ ע"ז ודו"ק. ודרך אגב חומר מה דק"ל בהך דאמרו בנדה דף ה' ע"ב במעשה דשפחתו של ר"ג אמר' לו והלא בדיק' הית' לי בין כל אחת ואחת א"ל א"כ היא טמא' וכלן טהורות וכעין זה אמרו במד"ר פ' מצורע והוא בירושלמי נדה וק"ל טובא דאיך נאמנת לומר שבדקה ולא הרגיש' וניחוש דילמא ארגשה ולאו אדעתה והרי נשים אינן נאמנות בדבר שיש ספק בדבר כמבואר ביו"ד סי' קכ"ז ועיין בספר דברי אמת להגאון מהר"י בכר דוד הובא בשלום ירושלים סוף מס' שבת בפרק ר"א דמילה שהאריך בזה ומכ"ש שפחות שבודאי יש לחוש דלמא משקרות ואתחזק היתר ל"ש בזה דעוד לא הי' להם חזקת כשרות והרי בקדש ודאי מטמא מעל"ע למפרע רק שע"פ הגדת השפחה נאמנת ואיך שייך להאמינה וצע"ג

שם ס"ב בין שהוא בתולה. עש"ך שדייק מדברי רש"י דבקטנה לא גזרו והח"ד הקשה דבדברי רש"י מבואר דאמרינן דעברה ולא אדעתא משמע אי ידעינן בבירור דבא מגופה טמאה ובישועת יעקב הקש' מהא דאמרו בדף ס"ו ל"ש גדולה ל"ש קטנה דמחמדא ומשמע דאף שלא הרגיש' טמאה ע"ש ולפענד"נ עפמ"ש הט"ז באו"ח סי' ער"ה וביתר ביאור באהע"ז סי' קי"ט דכל דבר שגזרו משום טעם אם באותו איש ל"ש הטעם ל"ש לא פלוג אבל אם גם באותו איש שייך הטעם רק מצד הדבר יש לחלק בזה ל"ש לא פלוג ולפ"ז נ"ל דבר נחמד דשם גזרו משום חשש חימוד וכיון דגם קטנה מחמדא רק דלא מרגש' א"כ זה אינו מצד אותו אדם וכל דשייך הטעם חשש חימוד שוב שייך לומר משום לא פלוג אבל בכתמים דגזרו משום דבשוק של טבחים לא עברה דם מהיכן קאתי ע"כ מגופה וכיון דבקטנה להיותה קטנ' יש לומר דעבר' ולאו אדעת' א"כ החילוק מצד קטנות' א"כ ל"ש לא פלוג דהא יש חילוק מצד האדם ושוב לא גזרו על כתמים וממילא אף דראת' בבירור לא גזרו ודברי רש"י נכונים דהוצרך לומר דעבר' ולאו אדעת' ומצד זה יש חילוק בין קטנה לגדול' ול"ש לא פלוג אבל בחימוד דשייך תמיד אף בקטנ' שוב שייך לא פלוג ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד ובזה מיושב גם קושית הש"ך מהא דנקט וסדינים שלה מלוכלכות והיינו כדי להורות דל"ש כתמים בזה וממילא לא גזרו אף בבא בבירור מגופה

סי' קצ"א ס"א בין שהשתינה והיא עומדת. בש"ס אמרו דף נ"ט ע"ב מ"ש עומדת דאמרינן מ"ר הדור למקור ואייתי דם יושבת נמי נימא מ"ר הדר למקור ואתי דם. ובראשית ההשקפה תמהתי דמה"ת כחוש לזה ניהו דרוב דמים אתי מן המקור הא אין דרך אשה שתוציא דם דרך מ"ר וא"כ עכ"פ הו"ל רוב וקרוב והולכין אחר הקרוב ואף דנימא דרוב עדיף אף דל"ש מ"מ הא כבר נודע מ"ש הרמב"ן גבי שאני התם דאי הוה מגנבי אצנועי בגוה לא מצנעי וה"מ חמרא אבל ענבי בגוה מצנעי והקשו כלם דלפי מה דקיי"ל כר"ח א"כ גם גבי ענבי נמי מהראוי ליזול בתר הרוב וכתב הרמב"ן והנימוק"י דכאן שייך כנכ"ה ובודאי אזלינן בתר קורבא ולפ"ז כאן דע"י מ"ר ראתה מה"ת לחוש דמ"ר הדר למקור ואייתי דם הא מהראוי יותר לומר דכנכ"ה וממ"ר בא וצ"ל דשאני כאן דבאמת אין דרך מ"ר להוציא דם וע"כ דמבפנים בא ומן המקור דרוב דמים בא מן המקור כיון דע"כ הדם בא מבפנים דמ"ר אין מוציאין דם ושאני התם די"ל דכנכ"ה וכאן היו הענבים ולא באו ממקום אחר וכאן ע"כ באו מבפנים וא"כ יותר יש לתלות במקור. אך לכאור' קשה לי טובא וטרם יהי' כל שיח אומר מה שנסתפקתי ספק חדש הנה זה מוסכם להלכ' בכל הפוסקים דרוב וקרוב הולכין אחר אפ"ה ומטעם דאמרו בב"ב דף כ"ג דאף דרובא דאוריית' וקורבא דאוריית' אפ"ה רובא עדיף וביאור הדבר דרוב הוא יותר מעלה דיש רוב וקורבא היא מועט ורוב חשוב יותר מהמיעוט ולפ"ז לר"מ דחייש למיעוטא מה"ת לדעת הרבה מהפוסקים א"כ מעלת הרוב אינו כ"כ מעלה וא"כ מהראוי יותר שנתלה בקירבא מהרוב וכ"ת ה"נ והא בב"ב שם אמרו דם שנמצ' בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור והא איכא עלייה דמקרבא ולפ"ז לר"מ יהי' טהור וזה לא מצינו ומיהו י"ל כיון דרוב ומצוי הוא כדאמרו שם א"כ גם לר"מ הו"ל כמיעוטא דל"ש אך לפ"ז יקשה מ"פ הש"ס במניקת נמי נימא בתר דתמו מיא אתי דם והא הוה מיעוטא כמ"ש הר"ן דלכך לר"י טהור דהוה מיעוטא ור"י לא חייש למיעוטא רק לר"מ פריץ דהו"ל עכ"פ מיעוט ולפ"ז קשה כיון דאין דרך לראות דם א"כ שוב מהראוי לתלות דמעליה קאתי דהו"ל קרוב וא"ל דהוה רוב וקרוב דלר"מ אין מעלה ברובא וא"ל דהוה לי' מצוי עם הרוב דז"א דהא אינו מצוי כלל שיבא דם עם מיר והיא קושיא נפלא' לפענ"ד הן אמת שגם בהא דאמר דעומדת טמא משום דהדר מיר ואתי למקור המעיין בב"י ימצא שכתב בשם הר"ן דזה אינו רק מיעוטא ור"מ הוא דחייש למיעוטא משא"כ ר"י וא"כ קשה כיון דרק מיעוטא היא מה"ת לחוש. הן אמת דמ"ש הר"ן דר' יוסי ל"ח למיעוטא כבר הארכתי במהד"ק בחידושי להלכות נדה ובמס' נדה כחן דהא מצינו ר"י חייש למיעוטא אמנם כעת אני רואה דהר"ן ישב הדבר במתק לשונו וכתב דר"י לא חייש למיעוטא כל היכא דליכא רגלים לדברים ולא מוכחא מלתא ולכך אם נמצא בתוך הספל ועל שפת הספל דל"מ מלתא לאסורא טהורה ואם נמצא רק על שפת הספל חושש ר"י. ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי ר' יוסי שלא יסתרו כלל דהנה מצינו שר"י אמר ביבמות דף ס"ז דלא תאכל מפני חלקו של עובר והקשו התוס' שם אלמא דלר"י חיישינן למיעוט והרי ר"י מכשיר לכהונה כיון דיש רוב וגם דבד"מ אזיל בתר הרוב. ולפענ"ד נראה דהדבר נכון דלפמ"ש הר"ן דבעינן שלא יהי' רגלים לדבר ולא מוכחא איסורא ולפ"ז בכל רובא דעלמא בודאי ל"ח למיעוטא דעכ"פ לא מוכחא איסור דהאיסור הוא המיעוט והרוב הוא היתר אבל שם דכעת שהיא מעוברת א"כ יש מחצה זכרים ומחצה נקיבות דניהו דיש עוד מיעוט דמפילות מ"מ זהו באמת לא מוכח דבאמת על הרוב אינו נפל רק דאם מצרפינן המיעוט דמפילות עם המחצ' דנקבות אבל עכ"פ לא הוה רק ספק דמחצ' נקבות בלבד ובספק השקול ודחי חייש ר"י דגם מיעוטא כל דמונח לאסורא חייש מכ"ש בספק השקול וא"ל דנפרש המיעוט דז"א דעכ"פ מוכח לאיסורא דהא ע"פ רוב לא תפול ונמצא שנשאר ספק במקומו ובכה"ג חייש ר"י כנלפענ"ד דבר חדש דסמוך מיעוטא למחצה ודאי לא אמרינן לר' יוסי ור"מ דס"ל דחוששין למיעוט אף לקולא א"כ ס"ל סמוך מיעוטא למחצה אבל ר"י כל דמוכח מלתא לאיסורא חייש למיעוט מכ"ש בספק השקול דלא מצרפינן המיעוט כנלפענ"ד ועכ"פ מה שהקשיתי על ר"מ קשיא ועיין בחבורי יד שאול סי' רס"ד ס"ק ד' מה שהקשיתי דר"י חייש לערבי וגבעוני והא ר"י לא חייש למיעוטא. ולפמ"ש י"ל דשם מוכח לאיסורא דכיון שמל ולא טבל הו"ל כמוכח לאיסורא דמסתמא אם הי' גר הי' לו קלא. ולפמ"ש הרשב"א בחידושיו ליבמות דף ס"ז דלכתחל' חייש ר"י הי' מקום ליישב ג"כ. אבל לפענ"ד העיקר כמ"ש דס"ל סירת הר"ן. ועכ"פ לר"מ קשה למה לא נימא דמן העלייה בא שהוא קרוב יותר ול"ש רוב ומצוי אך נראה כיון דעכ"פ החדר נגד העלי' הוא רוב ומצוי ניהו דבמ"ר לא שכיח דאתי דם הא גם דם עלייה ל"ש וא"כ שוב הוה רוב ומצוי ואפי' לר"מ לא אזלינן בהר קורבא ושפיר פריך הש"ס. והנה בהא דאמר דלמא בתר דתמו מיא אתא דם הקשו האחרונים דהא באמת בעי שתרגיש והש"ס משני לעיל דקסברה הרגשת מ"ר הוא וא"כ לבתר דתמו מיא אמאי ניחוש הא לא ארגשה וליכא מ"ר. ואני תמה על עצמי דאין כאן קושיא דמנא ידעה היא סברה דהרגשת מ"ר היא ועד שבדקה אין ראיה ממה דלא ארגש' וז"פ ובמהד"ק הארכתי בע"א וגם לענין ס"ס הקשיתי במהד"ק דעכ"פ יש מיעוט ור"מ חייש למיעוט והארכתי וכעת נראה בפשיטות דס"ס הוה כמו רובא דאיתא קמן וגם ר"מ מודה בזה כמ"ש המרדכי סוף חולין וז"פ. אמנם אי קשיא הא קשיא דכיון דלא נודע כלל שיש מכה במקור מנ"ל למתלי במכה שלא נודע לנו כלל והא אף אם יש לה מכה נחלקו הפוסקים לעיל סי' קפ"ז אי בעינן שתדע שמכת' מיציאה דם וכא שלא נודע לכו כלל מן מכה מנ"ל למתלי במכה ואף דאין דרך דם המקור לצאת עם מיר מ"מ ניחוש שמא מ"מ בא מהמקור ומנ"ל למתלי במכה שלא נודע כלל אם יש לה כלל וגדולה מזו כתב הרשב"א הובא בב"י לקמן סי' קצ"ג דלא תלינן בדם בתולים אף דאין לך מכה גדולה מזו מ"מ חיישינן לדשמואל דאמר יכילנא לבעול כמה בתולות בלי דם מכ"ש בזה דאין לה מכה והרי שם דשמואל ל"ש כלל כדאמרו בחגיגה דף י"ד ואפ"ה מחמרינן (ועיין בסדרי טהרה ר"ס קצ"ג) מכ"ש כאן דמה"ת נתלי במכה ולא נתלה במקור שרוב דמים באים משם ואף דאין דרך מ"ר להוציא דם מ"נ לא גרע מהך דשמואל ושם יש מכה ע"פ רוב וכאן אין מכה כלל. אך נראה דבאמת הש"ס פריך והא לא ארגש' ומשני דקסבר' הרגשת מ"ר הוא וא"כ זה ג"כ ספק לתלות דהוא בשביל מ"ר וא"כ הו"ל ס"ס ספק שלא בהרגשה וספק שמא מן הצדדים ואף דהוה ס"ס שאינו מתהפך מ"מ הא גם באיש ואשה הוה ס"ס שאינו מתהפך דאת"ל מן המקור שלה ליכא שום ספק ואפ"ה אמרו לחד לישנא דר"מ מודה בס"ס וה"ה כאן וגם ללישנא דס"ל דבס"ס אוסר ר"מ מ"מ י"ל דכל שאינ' מרגשת מסתמא יותר מסתבר לתלות במכה משנתל' דחשב' דהיא הרגשת מ"ר. ובזה יש לפרש מה דס"ל לר"ח דגם לר"מ מטמא משום כתם ובב"י נדחק בטעמו ולפמ"ש י"ל דלענין כתם דלא אכפת לן בהרגש' שוב מה"ת לתלות במכה שלא נודע לנו כלל