דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) צג

שכבר אתחזק' בדם ולכך הוכרח' לומר שממנה יצא הדם בבירור אבל כ"מ שידוע שהי' לה מכה א"צ לידע שמוציא דם ותלינן מן הסתם ודו"ק. ויש להמתיק הדברים דבאמת בגוף קושיית התוס' והקדמונים איך נאמנת אשה לספור והא אין ע"א נאמן באתחזיק איסורא צ"ב דהא לא אתחזק' לנו בב"ד בנדה והיא נדה לעצמה וספר' לה לעצמה ולמה לא תהי' נאמנת הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם באמת הוחזק' נדה בשכנותיה אפשר שלא תהיה נאמנת כ"א בעדים ואף אם באמת נאמנת גם בזה אבל עכ"פ מספרה לה לעצמה אין ראיה די"ל דבכה"ג לא תהיה נאמנת ולפ"ז כל שהוחזק' נדה בפני ב"ד לא תהיה נאמנת לומר שיש לה מכה כל שלא אמרה שמוציא דם בבירור וגם בזה צ"ע

ובגוף קושית זקני הח"ץ ז"ל כבר כתבתי הרבה דברים וכעת נראה עפמ"ש בשו"ת מעיל צדקה סי' ס"ז על מה דתולין במכה והקשה למה לא ניזל בתר רוב ורוב דמים באין מן המקור וכמבואר בב"ב בסוגיא דניפול דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב אך לפענ"ד ל"ק דבאמת חזקת דם שבא בהרגש' ואף דיש לומר דהרגשת עד הוא או שמש וכדומה והיינו שהיא תלתה בזה אבל עכ"פ זה אינו רוב רק שמספק מחמרינן כיון שהוא ספק תורה ותלינן בהרגשת שמש ועד וכדומה ולפ"ז כל שיש לה מכה שוב הוא יותר קרוב דבא מן המכה ואף דהוא נגד הרוב שבא מן המקור הא יש רוב נגדו דחזקת דם שבא בהרגש' ומה"ת לתלות בהרגשת שמש ועד הא עכ"פ המכה הוא קרוב ומצוי יותר ולא הוה ספק השקול ולכך תלינן במכה ולפ"ז זהו לענין מכה אבל בכתם דכתבו התוס' ר"פ הרואה דבכתמים אין ראיה שלא ארגשה דדלמא ארגשה זה זמן רב מאז שנמצא הכתם וכעת שכחה שכבר הרגיש' ולפ"ז באשה שבאה לפני ר"ע וא"ל שמא יש בך מכה שיכולה להגלע ולהוציא דם וא"כ אין ראיה מהרגש' ע"כ בעי שתדע בודאי שמוציא דם דאל"כ יש לתלות בדם המקור שהיא הרוב ובזה מדוקדק מ"ש ר"ע התור' אמרה דם ולא כתם ול"ק בפשיטות שכתמים דרבנן משום דהי' בלי הרגשה ולפמ"ש א"ש דאם הי' הטעם משום דלא ארגשה א"כ לא הי' צריך שתדע שמכתה מוציא' דם וע"כ דחיישינן שבאמת ארגשה ושכחה א"כ ממילא הוצרך לחדש דהתור' אמרה דם ולא כתם. עוד יש לי לומר הא דתלינן במכה ולא תלינן ברוב מן המקור משום דבמכה שיש לה במקור שוב הוה כמו קבוע ולא אזלינן בתר הרוב דהו"ל קבוע מיהו יש לעיין דהו"ל קבוע שאינו ניכר כיון דלא ידעה כלל שמכתה מוציאה דם א"כ מה נ"מ במה שיש לה מכה במקור הא לא הוה קבוע הניכר שאנו דנין על הדם מהיכן בא וזה לא הוה קבוע מ"מ נרא' לפענ"ד שכיון שכל עוד שהוא במקור עד שבא לבה"ח אינו מטמא א"כ גם דם המקור אינו מטמא ולא הוה קבוע הניכר ואנו דנין על הדם הנפרש א"כ שוב ל"ש רוב דבאמת יש כאן קבוע ובעת קביעותו לא הי' שום איסור בכה"ג אף קבוע שאינו ניכר סגי וז"ב. ובזה מיושב קושית הח"ץ מהך דר"ע דשם דלא הי' המכה במקור רק מבחוץ שוב לא הוה קבוע ואזלינן בתר רוב ולכך צריך שתדע שהמכה מוציאה דם וז"ב

עוד הי' נ"ל דבר חדש וטרם יהי' כל שיח אומר מה שנחלקו הראב"ד בבעל הנפש בשער הווסתות עם הרז"ה שהראב"ד כתב דרוב דמים טמאים באשה והרז"ה אות יו"ד נחלק עליו בזה [ועיין ס"ט סי' קפ"ח בסופו שהביא דברי הראב"ד והרז"ה הנ"ל ולא הרגיש דבר] ונוראות נפלאתי דמה שייך פלוגתא בזה הא לרוב הפוסקים הדמים שטהורים גם הם מן המקור ולא מצינו חולק רק בספר החינוך שדם טהור אינו מן המקור וכיון שכן מה שייך לדון על זה אם הוא רוב הא קבוע הוא דהוה כמע"מ ואף שהט"ז ביו"ד סי' ק"א חידש דכל שיש לנו ספק באיז' מקום האיסור אם בקבוע זה או זה אזלינן בתר הקבוע הרוב דבריו תמוהים דהא תשע חניות הם ג"כ רובא נגד החניה האחת ואפ"ה לא אזלינן בתר הרוב ובגליון הט"ז הארכתי לבאר דבריו וגם בתשו' הארכתי בזה אבל לדינא לא נ"מ דכאן ודאי ל"ש רוב וליישב דבריהם הקדושים נרא' לפענ"ד דכיון דבמקום הקביעות הם כלם טהורים א"כ ל"ש לדון רק על מה שנפרש שוב אזלינן בתר הרוב ועיין בשב שמעתתא שמעתא ד' פ"א ועכ"פ לענין רוב דמים טמאים באשה י"ל דל"ש רוב דמים באין מן המקור דהא במקור יש דמים טהורים ונקבע שם דם טהור אך ז"א דהא לענין דמים טמאים אנו באים לדון אם בא מן המקור או מן הצדדים וא"כ לגבי דם טמא שפיר יש לדון שהרוב דם טמא דהיינו אדום או שחור בא מן המקור וז"ב. אמנם נרא' דבזמן שהיו בקיאין במראות הדמים שוב לא הי' דם טמא מרובה דהא באמת ירוק ולבן טהור ודם אדום דוקא טמא א"כ לא הי' רוב דמים טמאים ואנן שאין אנו בקיאין במראות דמים מטמאינן כל מה שנוטה למראה אדמומית כמ"ש בטוש"ע סי' קפ"ח והרא"ש כ' דאף בזמן האמוראים היו רבים שלא היו בקיאין ולפ"ז נ"ל כיון דזה לאו ודאי הוא רק שאנו מסופקים אם הוא דם טמא א"כ כל דם טמא שבא לפנינו שוב אינו דם טמא בודאי ול"ש לומר רוב דעים באין מן המקור דהא גם בזה שבא מן המקור יש טהורים רבים רק שאנו אין בקיאין ושוב עכ"פ נוכל לתלות בדם מכה. ומעתה מיושב היטב הקושיא דבמשנ' שבאת' לפני ר"ע ובימי התנאים היו בקיאין במראות הדמים בפרט ר"ע ובימי רבי היו בקיאים עוד וא"כ ע"כ שאותו דם שראתה על הכתם הי' דם טמא בודאי וא"כ שוב היו רוב דמים מן המקור ול"ש הספק שמא באמת הוא טהור דאז היו בקיאים ולכך הצריך לידע שהוא מוציא דם בודאי אבל לדידן נוכל לצרף הספק שמא במקור עצמו לא הוה דם טמא כנלפענ"ד דקלקלתינו היא תקנתינו וראיתי בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק יו"ד סי' קי"ח שהאריך בדברי הראב"ד והרז"ה אלו ולא הרגיש כלל דזה מקרי קבוע גם מה שהאריך אם מועיל לצרף לס"ס אותו ספק שהוא נגד הריב ואני תמה דא"כ מה מועיל ס"ס במכה שבמקור דלמא מן הצדדין והא הרוב הוא מן המקור הן אמת דגוף הסברא לא מסתבר דלמה לא יועיל ס"ס נגד הרוב והרי ס"ס עדיף מרוב כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' ת"א. ולפענ"ד גם מצד הסברא היא כן דהרי ס"ס היה כרובא דאיתא קמן שהרי שני צדדי היתר לפנינו ורובא דאיתא קמן עדיף מרובא דליתא קמן שרובא דאיתא קמן הוא מבואר בתורה דאחרי רבים להטות ורובא דליתא קמן הוא אינו מפורש בתורה והיא הלמ"מ ועיין חולין דף י"א ודף י"ב וברש"י שם וא"כ למה לא יהיה מועיל ס"ס אף שהוא נגד הרוב. אמנם נראה דאדרבא מטעם זה לא מועיל ס"ם נגד הרוב דהא כל שיש ספק אחד נגד הרוב א"כ נגד זה הצד הספק ודאי הרוב מבטל הצד הלז וא"כ לא נשאר רק הספק השני בלבד וא"כ לא הוה שני צדדים ואף דנשאר מיעוט מהספק הראשון וספק השני מ"מ מה ברך הא המיעוט עם הספק הוה כרוב והרי יש רוב נגדו ולא הוה רק כפלגא ופלגא. אמנם תלוי אם אמרינן בזה סמוך מה"ת או רק מדרבנן דאם אינו רק מדרבנן ל"ש לומר סמוך דמה"ת הוה רוב גמור ונגד ספק אחד נחשב הספק כמאן דליתא ואיך תצרפו אח"כ עם הספק השני. ולפ"ז הא דכתבו התוס' בכתובות דף ט' דרובא דרצון לאו רוב גמור הוא ולכך מצטרף לס"ס ומשמע דאם היו רובא ברצון רוב גמור לא הי' מועיל ס"ס היינו משום דאם היה רוב דרצון רוב גמור מה"ת איך נצרפו לספק העומד נגדו דהיינו ספק אונס לספק כלל הא לא נשאר רק מיעוט אבל אם נימא סמוך מה"ת היה נחשב לס"ס והי' לי מקום להאריך כאן. אך לפי שהסדרי טהרה כאן ס"ק ט"ו ובישועות יעקב האריכו בזה ע"כ משכתי את ידי ובפרט שכמדומה לי שכבר הארכתי בזה בתשו' אחת (וע' בפ"י שם ובק"א גם בשיטה מקובצת שם מבואר הדברים) שוב התבוננתי בדבר וראיתי דאין מדברי התוס' ראי' כלל די"ל דבאמת ס"ס מועיל נגד רוב רק דש"ה דספק אונס מצד עצמו אתרע דאונס יש לו קיל וכמ"ש התוס' שם בשם הירושלמי א"כ אם הי' רוב רצון מדאוריית' לא שייך ס"ס דספק אונס אינו ספק השקול דהוא נגד הרוב וגם דהי' צריך להיות קול ואתרע הספק משא"כ באם לא אתרע הספק כל שיש עוד ספק ל"ש דס"ס אלים מהרוב ויש עוד לדון שם מטעם חזקת צדיקת ומסתמא הי' באונס ועיין תוס' חולין דף י"א ובמהרש"א שם גבי ליחוש דלמא לאו אביו הוא מיהו יש נגדו חזקת הגוף והשתא היא דנבעלה ועכ"פ מ"ש נכון דשם הספק דאונס נודע מצד עצמו ותמהני מהנו"ב הנ"ל שלא הרגיש בזה וגם הכו"פ בסי' ק"י גבי ס"ס באתחזיק איסור' האריך בדברי תוס' אלו וע' בפרמ"ג בשפ"ד סי' ק"י ס"ק כ"ח האריך בזה ולא הרגישו בזה ועכ"פ י"ל בזה במ"ש התוס' דספק דפיתוי קטנה אונס אין לצרפו לס"ס דשם אונס חד הוא והוציאו מזה הפוסקים דס"ס לא מקרי כשהוא שם אונס חד. ולפמ"ש י"ל דבאמת שם דיש רוב רצון נגדו רק דבמקום ס"ס מועיל והיינו משום דיש שני צדדי היתר והו"ל כרובא דאית' קמן וא"כ כל ששם אונס חד הוא א"כ לא עדיף מהרוב דהא אין כאן שני צדדים להיתר דאינו רק ספק רצון ספק אונס ורובא דרצון יש כאן נגדו ולא מקרי רובא דאית' קמן אבל כל דליכ' רוב נגדו מועיל אף בס"ס דשם אונס חד הוא ובכו"פ פקפק ג"כ על הך דשם אונס חד רק דדברי התוס' והה"מ עמדו נגדו כנד ולפמ"ש א"ש ודו"ק בכל מ"ש כי יש בו עניינים עמוקים. ובמ"ש יש ליישב מ"ש כאן דלבעל השני א"צ בדיקה דשפופרת דסומכין אס"ס והוכיח הש"ך מזה בסי' ק"י דס"ס א"צ בדיקה. ולכאור' צ"ב דמ"ש מכל רובא דצריך בדיקה ובירור כמ"ש הרמב"ן בריש חולין והר"ן בפ"ק דפסחים בהא דאמרו למאי נ"מ דלשייליה והקשו והא חזקתו בדוק והוכיחו מזה דבכ"מ דנוכל לברר אף רוב לא מועיל וא"כ גם ס"ס דהוה רוב ואף דעדיף מרוב מ"מ ודאי לא הוה ולמה לא נברר ולפמ"ש יש לומר דהנה בחולין דף י"א חקרו מנ"ל דאזלינן בתר רובא ואמרו שם דרובא דאית' קמן לא מבעי' לן דכתיב אחרי רבים להטות אלא רובא דלית' קמן ואמרו שם לבסוף אלא היכא דאפשר אפשר וא"כ ניהו דגם באפשר קי"ל דאזלינן בתר רוב מהל"מ כמ"ש רש"י שם אבל היינו בטרח' גדול' דהוה כלא אפשר אבל כל דאפשר לברר בניקל מבררינן. ולפ"ז בס"ס דהוא רובא דאית' קמן בזה אזלינן בתר רוב אף באפשר לברורי וכמדומה שכבר הארכתי בזה בתשוב' ובזה אני אומר הא דמבעי' לן אי חזקתו בדוק ואמרו למה נ"מ לשייליה דלית' להא דלשיילי' לאטרוחי לזה מהו ומשמע מזה דאף דצריך לשאלו מטעם דכל מה דמצינן לברורי מבררינן מ"מ במה שצריך טרח' להטריח לזה א"צ אם חזקתו בדוק והדבר יפלא דהב"י בסי' תל"ז הקשה דמ"ש מכל בהמה דלא בדקינן כל ח"י טריפות והרי כל מה דמצינן לברורי מבררינן וכדאמרו למה נ"מ דלישיילי' והוא תמוה דהא טרחא רבה כזו לברר ולבדוק כל ח"י טריפות ודאי דא"צ והרי להטריח לבדוק א"צ והוא תימה רבה וכבר נשאלתי בזה מאחד מהתלמידים בחורף שנת תרי"ב בליל ועש"ק שמות בהיותינו לומדים הב"י סי' תל"ז. וראיתי בפר"ח שמיישב קושית הב"י דהוה טרחא אבל מ"מ תמוה דקארי לה מה קארי לה הא מדברי הר"ן מוכח בהדי' דכל דאיכא טרחא לא מטרחינן ולפמ"ש י"ל דהכי מקשה הב"י דבאמת כל הטעם דלא מטרחינן משום דכל דלא אפשר סמכינ' על הרוב ולפ"ז הא כבר