דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) צב

כן וע"כ דהם סברו נטל"פ אסור כשהוא בכלי והוא חולק וכמ"ש וז"ב: והנה במ"ש למעלה לענין מה שנחלק הפר"ח על ה"ה היה אפשר לומר דבר חדש דדם שנפשו של אדם קצה בו כדאמרו סוף מכות יהיה גם נטל"פ אסור א"כ היה מיושב בהך פינכא דאסר ר"א והקשו לשהייה ויהי' אב"י ולפמ"ש אתי שפיר דגם נטל"פ אסור ובזה מיושב קושיות הפר"ח בסי' ק"ח על הצ"ץ לענין טעימה בטעם פגום אבל כיון שהוא דבר חדש לא רציתי להאריך שוב ראיתי דז"א דבכלי גם הפר"ח מודה דנטל"פ לא נחלקו רק על עצמו

הלכות נדה

סי' קפ"ג עיין רמב"ן בהלכות נדה פ"ג ה"א שכתב האשה מטמאת בין באונס בין ברצון ואפי' לא יצא הדם לחוץ אלא נעקר מן המקור ועדיין הוא בביה"ח טמאה ובה"ח זה בין השינים מקום שמגיע אליו האצבע בשעת גמר ביאה ובין השינים עצמן כלפנים ה"ב בזמן הזה שאין בקיאות בדבר כל שהאשה מוצא הדם בעד שלה טמאה וראיתי בס"ט סי' קפ"ג ס"ק ג' שהביא דברי רמב"ן אלו (ומ"ש שם רמב"ם הלכות א"ב פ"ג הוא ט"ס וברמב"ם נמצא פ"ה אבל הסיום דבזמן הזה לא כתב הרמב"ם והיא בהרמב"ן הלכות נדה) ותמה על זה דכל שמוצאה על עד הרי יצא לחוץ ובודאי טמאה ע"ש שהניח בקושיא ובתחלת ההשקפה עמדתי מרעיד ובאמת דברי הרמב"ן נכונים דזה ודאי כשיצא לחוץ מעצמו זה ודאי דטמא' אף בזמן התלמוד אבל ע קר דברי הרמב"ן שאם הכניסה העד בעומק לפנים עד מקום שהשמש דש כמשפט הבדיק' המבואר בש"ע סי' קצ"ו סעיף וא"ו ואז אם תמצא דם יוכל להיות שלא יצא לחוץ ובפנים נדבק הדם על העד וא"כ אינה טמאה כיון שלא יצא לחוץ רק שהיא הביאה העד בפנים לזה אמר שבזה"ז שאין אנו בקיאין כ"כ בבדיקה ואולי יצא הדם מעצמו לחוץ ולכך היא טמאה וז"ב ופשוט שבתי וראיתי שעדין לא יצאתי ידי חובת ביאור דהרי הבדיק' היתר חמורה המבואר בסי' קצ"ו הוא עד מקום שהשמש דש ומבואר בב"י שם שזו קשה עד מאד וע"ש בב"י שהאריך דהוא בה"ח שעד מקום שהשמש דש הוא בה"ח שמטמא אף שלא יצא לחוץ ולשיטת הרמב"ם נשאר עוד מבה"ח מה שלא יוכל להגיע אליו עד גמר ביאת הוא מגיע למבפנים עד סמוך לראשו וא"כ שוב מטמא אף בזמן התלמוד ואולי דבאמת תוכל לבדוק בפנים בעומק בפרוזדור רק שתסרט עצמה ותוציא דם כדמשמע בב"י שם וא"כ שוב בזה י"ל שלא תטמא אבל לפי שאין אנו בקיאין מטמא דלמא כבר נכנס בבה"ח וטמאה וז"ב ולפ"ז יצא לנו דין חדש דאם תכניס הרבה ביותר ממקום שהשמש דש ותבין שהכניסה לפנים מבין השינים אם תמצא דם לא תהיה טמאה בודאי רק מספק ולא נזכר כלל גם דברי הרמב"ן לא נזכר כלל בפוסקים צ"ע שוב התבוננתי בדברי הרמב"ן דבה"ח היא בין השינים מקום שמגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה ובין השינים עצמן הם כלפנים ולכאורה הדברים סותרים דכיון דבין השינים כלפנים א"כ אינו מקרי בה"ח ואינו מטמא ואיך כתב דבה"ח היא בין השינים ודברי הרמב"ם בפ"ח מא"ב היא כשיצא מבין השינים הוא מתחיל להטמא אבל עד בין השינים עצמם לפנים והשעור ההמשך בין השנים הוא עד מקום שמגיע האבר בשעת גמר ביאה וכפי הנרא' מהרמב"ם בין השינים הוא מבפנים ובגמר ביאה מגיע עד שם ואולי מעט יותר בפרוזדור וע"ש ה"ב וה"ג ודברי הרמב"ן כפי הנרא' נעתקים מדברי הרמב"ם וצריכין להגיה בדבריו שיסכימו לדברי הרמב"ם האלו ודו"ק

שם אפי' טפת דם כחרדל עיין ב"ח מ"ש בזה דקמ"ל דהרי אמרו בדף מ"א דמקור שהזיע כשתי טפי מרגליות טמאה ודוקא תרתי אבל חדא אימא מעלמא אתי ולזה קמ"ל ר"ז דבנות ישראל החמירו על עצמן דאף שאינן רואות רק טפה אחת מ"מ מטמאין ולא תלינן דמצדדים אתיא ולפענ"ד הדברים תמוהים דהרי שם אמרו למאי אי לימא לטומאת נדה חמשה דמים טמאים באשה ותו לא אלא לטומאת ערב ולפ"ז לפמ"ש החינוך פ' אחרי דדם טהור אינו בא מן המקור א"כ איך אפשר שיהי' המקור מזיע טפי דמים טהורים וע"כ צ"ל דמ"מ כיון שראינו שהזיע ע"כ נגיעה הי' בו במקור ובאמת לא מהמקור בא רק שנגע בהמקור אבל בחדא תלינן דמעלמא אתי דיותר ראוי לומר דלא היה במקור דדם טהור אינו מן המקור וא"כ אין ראיה להחמיר כפירוש הב"ח דלענין דם טמא מה נ"מ בין טפה אחת לשתים וע' ברמב"ם פ"א ממשכב ומושב הלכה יו"ד שהביא הדין לענין טומאת ערב וביאר בהדיא דלענין כדה אינה טמאה אף בשתים וביותר אני תמה דלפירושו למה אמרו שאפילו רואות טפת דם כחרדל טמאות טומאת שבעה הא זה אינו חידוש רק מה שמטמאות ולא תולות בצדדים אבל כל שתלינן שבא מן המקור שוב מטמאות שבעה אבל לפי מה שפירשו הם החידוש שמטמאות שבעה דאף שבחרדל מטמא אבל לא טומאת שבעה נקיים כמ"ש התוס' במגילה דף כ"ח ובאמת לפמ"ש התוס' שם להקשות דאיך מצינו טפה כחרדל שגורמת שבעה נקיים דלא תקנו רבנן כ"א מה דמצינו בתורה כוותי' וכתבו דבסוף שבעה לספירתה סותרת הכל ע"ש ולפ"ז לענין טפה אחת דתלינן דמעלמא בא דאין דרך המקור להוציא טפה אחת מנ"ל לתקן מדרבנן להחמיר וע"כ בודאי ליתא לפירושו וע' בס"ט ס"ק ה' שהחזיק בדברי הב"ח ולפענ"ד א"א וכמ"ש. שוב מצאתי בשו"ת נוב"י מהד"ת חיו"ד סי' ק"א שמחזיק בזה דאין דרך המקור להוציא טפה אחת ותלינן מהצדדים ומחלק בין דם אדום לדם לבן דדם אדום הוא להיפך דמן הצדדים אין דרכו להוציא והוא תמוה דא"כ ספק מן הצדדים מה"ת לאמרו דדם אדום יותר יש לתלות בדם מקור אבל לפמ"ש החינוך א"ש דדם טהור אין דרך לבא מן המקור ולכך בטפה אחת תלינן דמן הצדדים וא"כ דוקא בדם לבן אבל בדם אדום אין מקום להקל דאף טפה אחת מטמא ומה"ת לתלות מן הצדדים והרוב דמים באים מהמקור כנלפענ"ד להחמיר וע' בנוב"י מהד"ב שם סי' צ"ז ולפענד"נ בישוב דברי הרמב"ם בענין מקור מקומו טמא שרבינו סובר כיון דעיקר הטומאה שנוגע בדם שבמקור ומטמא טומאת ערב וע' בנדה דף ט"ז בתוס' ד"ה במקור ולפ"ז נ"ל אף שהדם שעובר שם הוא הרבה יותר מהדם שבמקור מ"מ לא נתבטל דמה שהוא מקומו חשוב טפי כעין מה דמבואר ביו"ד סי' צ"ב לענין תתאה גבר. וגם בר"ן ע"ז פ"ה גבי צרצור קטן וה"ה כאן כל מה שעובר דרך שם ונוגע בדם המקור פשיטא דמה שבמקומו חשוב טפי ולפ"ז במכה שבמקור שאם הוא במקור עצמו א"כ שפיר אינו מטמא וא"כ בזה אינו סותר מ"ש בא"ב למ"ש בפרק א' ממשכב הלכה ח' שאם ראתה דם ירוק הרי היא טהורה ואינו כמו רוקה הנה באמת י"ל דלא מיירי רק מטומאת נדה כמו שביאר וכבר ביארנו באיסור נדה ומה גם לפמ"ש החינוך י"ל דדם ירוק יותר יש לתלות דלא בא כלל מן המקור רק מן הצדדים דאף דרוב דמים מן המקור מ"מ אין דרך המקור להוציא דם טהור וכמ"ש החינוך משא"כ בידענו שבא מן המקור כמו מקור שהזיע או שיצא דם דרך דפנה וידענו בבירור שבא מן המקור בודאי טמאה ודו"ק כנלפע"ד מיהו הרמב"ם פ"ה מא"ב ה"א ביאר דגם דם טהור בא מן המקור וכ"כ כל הפוסקים

סי' קפ"ז ס"י נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום נסתפקתי באשה שראתה ג"פ מ"ת ונאסרה לבעלה וצריכה בדיקה ונבדקה ונמצא על המוך אם נאמנת אח"כ לומר מכה יש לי באותו מקום וטעם הספק דבאמת התוס' בגיטין דף ב' כתבו דהא דנתנה התורה נאמנות להאשה וספרה לה לעצמה אף דאתחזיק איסורא צ"ל כיון דבידה לטבול וגם אינה בחזקת טמאה לעולם לכך נאמנת ע"ש. ולפ"ז כאן דראתה דם מ"ה ונאסרה ואתחזיק אסורה היאך תהיה נאמנת. וגם לפמ"ש הרמב"ן בטעם דמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת גם על הבעל ג"כ ל"ש בזה דהא באמת נאסרה להבעל בלי בדיקה וגם לכל העולם ומנ"ל דהאמינה התורה בזה. והנה אם באת ואומרת דנתגלה לה כעת שהיה לה מכה מאז ולא ידעה אפשר לומר דנאמנת דהא בשו"ת מיימוני הלכות אישות סי' ג' כתב דהיכא דלפי דברי העד לא אתחזיק איסורא נאמן העד וא"כ כל שאומרת שהיה מכה א"כ לא אתחזיק איסורא למפרע אמנם אם נימא דנאמנת ותלינן במכה אף שלא ידענו כלל אם המכה מוציאה דם או שעכ"פ א"י אם כעת מוציאה דם לכל מר כדאית ליה וא"כ היא באה להוציא מחזקת איסור שאף שיש לה מכה לא נודע אם בא מהמכה או מן המקור בעצמו וא"כ היאך תהי' נאמנת וצ"ל דבאמת אינה נאמנת רק כשאומרת שיש לה מכה שממנה יוצא הדם. ובזה מיושב היטב מה שדקדק זקני הגאון בש"א סי' ע"ו בנדה דף ס"ו דשם אמרו ואם יש לה מכה תולה במכת' וכו' ומשמע דאף שא"י כלל אם מוציא' דם ואח"כ אמרו ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנו יוצא הדם ומשמע דבעי שיהי' ידוע ולפמ"ש י"ל דבאמת הברייתא שם סדרה הך דתולה במכת' לאחר שאיתחזק' ברמ"ת וע"ז אמרו דאם צריכ' בדיקה או כשנבדק' ונמצא על המוך אז צריכין לידע שיש לה מכה ואז תלינן במכה אף שאינו מוציא דם וכ"ז כשידענו שיש לה מכה אבל אם האשה אמרה שיש לה מכה אז בעינן שתאמר מכה יש לי במקור שממנו יוצא הדם וז"ב ודו"ק

ובזה מיושב מה שהקש' זקני הגאון הח"ץ ז"ל סי' מ"ו על הרשב"א לפי הבנת המפרשי הטור שס"ל דא"צ לידע כלל אם מכתה מוציאה דם שהרי אפילו בכתמים הקלים אמרו בנדה דף נ"ח דר"ע שאל שמא יכולה להגלע ולהוציא דם א"ל הן וטהרה ר"ע וראה תלמידיו מסתכלים זה בזה וא"ל מה הדבר קשה בעיניכם שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל שנא' דם ולא כתם הרי דאף בכתמים הקלים בעי שיהי' יכולה להגלע ולהוציא דם אף כי בדם נדה החמור וגם בזה הי' הדבר קשה על התלמידי' מכ"ש בנדה ובאמת שהיא תימה רבה וכל הגדולים טרחו ליישב קושייתו וגם אני כתבתי בזה כמה ענינים ולפמ"ש א"ש דבאמת היא אמרה לו ראיתי כתם וא"כ כבר אתחזק' בטומא' ותדע דהרי לא שאלה אם יש לה במה לתלות ולא ראה הכתם אם הי' בו כשיעור כתם וע"כ שידע שהכתם הוא כשיעור וגם הי' בשלש' ימים הראשונים שמעיינה פתוח ואינה תולה בשום דבר כמבואר סי' צ"ו ולפ"ז הרי אתחזק' בטומא' ואינה נאמנת וא"ל דבידה לטבול דעכ"פ הבגר קבל טומא' ולא נתנה לה התור' נאמנות ואף אם נימא דמ"מ נאמנת אבל זה כשאומרת כן אבל ר"ע שאל אותה שמא הי' לך מכה ושמא יכולה להגלע ולהוציא דם וא"ל הן וטהר' ר"ע וא"כ ל"ש נאמנות