דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) צא

אע"ג דכתיב עברים מצרים התם ליכא למטעי ולפ"ז אם נימא דבשנהמ"ע אסור א"כ גם כאן א"א למטעי ולכאורה דפח"ח. אבל לפמ"ש זה טעות דבאמת יש מקום לטעות עורבים ממש ובאמת לא נגזר אז דין דבשנמה"ע וא"ל דא"כ היאך יכול לגזור דז"א דכל שעכ"פ אינו כתוב מפורש די"ל דעורבים ע"ש מקומן שוב יכלו לגזור ודו"ק. ובלא"ה אינו מסתפק דכיון דבשנמה"ע אינו רק חשש שמא החליפוהו בנבילות א"כ מי שהוא יודע בבירור שלא החליפוהו היה מותר והרי גדולה מזו נסתפק בבכור שור בחידושיו ליבמות באם שני עדים שאמרו שזו חלב ואחד יודע בבירור ששקר העידו אם מותר לאכול בצנעא והעלה דאסור משום דכיון דבפרהסיא אסור לאכול נגד שני עדים שהאמינה תורה גם בצנעא אסור ע"ש והרבה הארכתי בזה בתשובה ולפ"ז שם דוקא דהתורה האמינה בבירור אבל כאן דהאיסור אינו רק חומרא וחששא בעלמא מדרבנן דלמא החליפו א"כ בכה"ג שיודע בבירור שהוא מותר א"כ אליהו דנביא היה למה לא יהיה מותר ובשלמא אם אסור משום שחיטת עובד ע"ז א"כ אף שידע בבירור ששחט יפה אסור לא מועיל נבואתו אבל משום חשש בשנמה"ע אסור זה אינו רק ספק כל שנודע לו ליכא חשש איסור הן אמת דשם כיון דרוב טבחי עכו"ם הוה א"כ י"ל חשש תורה ואף בעורבים דהא יש מקומות של עכו"ם ורוב טבחי עכו"ם. אמנם יש מקום לעיין אם הוה רוב וקרוב דרוב מקומות עכו"ם וקרוב מקומות של ישראל מיהו גם בזה רוב וקרוב הלך אחר הרוב. אמנם נראה כיון דידע דמבי טבחי דאחאב היה שנביא היה א"כ אפשר דל"ש ללכת בתר רוב כל שהוא יודע וכ"כ הרשב"א דאדם על עצמו נאמן לומר נגד הרוב ומכ"ש כאן בנביא שידע שהביאו מבית טבחי דאחאב ל"ש החשש דבשנמה"ע כנלפענ"ד ודו"ק

(השמטה לסי' ע"ז) וכ"ש אם נמלח הפנימי וכו'. הש"ך האריך כאן ודעתו דאם נמלח הפנימי ושהה והחיצון תפל או לא שהה דהפנימי נאסר דבפנימי לא שייך כבכ"פ כיון דלית ביה דם של עצמו לא שייך בכה"ג משאב שאיב ליה והפר"ח הקשה דכח אש עדיף מכח המלח והאש שואב אף בפנים והביא ראי' מפסחים דף ע"ז ד"ה כבלעו דכתבו דהוא מוקים כגון שמלח הב"מ תחלה והרי החיצון לא נמלח ואפ"ה מותר ולפענד"נ דבאמת סברת הש"ך יש לומר דחיישינן שמא לא ישלוט האש כ"כ בפנים כיון דיש בו מולייתא המפסיק וא"כ לא תוכל להפליט מה שבולעת מהחיצון. ולפ"ז יש לומר דבפסח לא שייך החששא הזאת דהרי בעינן שיהי' נצלה כ"כ שלא יהי' נא וכלו יהי' צלוי וא"כ ע"כ יראה שישלוט האש בכלו אף במה שבפנים דבעינן צלי מחמת אש ולא מחמת דבר אחר וכיון שכן ודאי ישלוט האש כ"כ ובודאי שייך כבכ"פ והש"ס לא הביא ראי' מפסח רק דאמרינן כבכ"פ לענין חיצון כפירש"י ורשב"א אבל פשיטא דבשאר צלי חיישינן שמא לא תשלוט האש כל כך משא"כ בפסח ובזה מיושב מ"ש הפר"ח ראי' והרשב"א ע"ש ובכרו"פ. ובזה מיושבים דברי המרדכי בפכ"ה שתמה הכרו"פ שם עליהם שכתב דהך מוליית' איירי דנמלחו שניהם ולא שהו דבלא נמלחו פשיטא דאמרינן כבכ"פ ועוד אי מיירי בלא נמלחו מה מביא ראי' מנותן ב"מ דלמא התם מיירי שנמלחו יחד אבל למה דפרישית דמיירי בלא נמלחו ל"ק דלמא מיירי דשהה כדי מליחה והודח דמסתמא מלחן כדרך שעושין לצלי ותמה הכרו"פ דבס"ד דבלא נמלחו מיירי אבל בנמלחו ולא שהה אסור א"כ היאך יכול לאוקמא דפסח מיירי בנמלחו ולא שהה הא אסור ובשהו א"א לאוקמא דמסתמא מלחן בדרך שעושין לצלי ועוד דנוקמא דלא מלחן כלל ולפמ"ש א"ש דבאמת בפסח ע"כ מיירי בנמלחו דאל"כ אסור משום כבדא עלוי בשרא וכמ"ש התוס' ומעתה שפיר דייק דאם נימא דבנמלחו ולא שהו ג"כ אסור א"כ מה ראי' מפסח שאני פסח דאף בנמלחו ולא שהו מותר דבפסח בודאי שולט האור ו פליט הדם משא"כ בשאר מולייתא וע"כ דגם בשאר מולייתא בכה"ג מותר ובנמלחו ושהו א"א דמסתמ' מולחן כדרך שעושין לצלי ומיושב כל דבריו. והנה לכאורה קשה לי לפמ"ש התוס' במנחות דדם קדשים שמלחו או שנצלו איני אסור דק מדרבנן משא"כ בדם חולין דאסור מה"ת א"כ קשה מה מייתי ראי' מפסח דלמא ש"ה דהוא דרבנן ולכך סומכין דודאי יפליט דהוה ספיק' דרבנן משא"כ בחולין וצ"ל דעיקר ראי' דאמרינן כבכ"פ וממילא כיון דיש סברא דכבכ"פ ממילא גם בחולין אמרי' כן. ובזה מיושב גם דברי המרדכי דשפיר יש לחלק בין פסח לשאר מוליית' של חולין ומטעם דבזה ספיקו להקל ומיושבים כל דבריו וכמ"ש. והנה הצל"ח הקשה דאיך אפשר למלוח הב"מ החלה הא מליח כרותח והוה צלי מחמת דבר אחר וכתבתי במק"א דמכאן דייק המרדכי דלא הי' רק כמליחת צלי ואינו כרותח ומיהו לפמ"ש התוס' דהי' מולחין מליחה גמורה לקדיר' קשה וצ"ל דכיון דב"מ אוכליהן לאו בר נש א"כ אפשר דבאמת לא אכלו להו בפסח ובלא"ה יש לומר דבאמת היו קולפין הב"מ דמליח' אינו אוסר רק כדי קליפ' וא"כ לא הוחם רק כדי קליפה ובזה י"ל הא דלא כתבו התוס' דהיו מולחין גם הפסח משום דא"כ הי' צריך קליפה ובזה י"ל מה שהקש' השיך בסי' ע"ג דאם הי' מולחין הב"מ א"כ הי' הכבד נאסר דהי' תיתי הפסח ולפמ"ש א"ש דבלא"ה הי' נאסר כדי קליפ' והיו קולפין אותו וב"ה י"ל גם דברי המרדכי דיש לאוקמא בפסח שמלחו וא"ל דא"כ נאסר דהרי באמת היו קולפין הב"מ וכמ"ש משום דנמלח ודו"ק וע' בשו"ת נו"ב מהד"ת סי' כ"ג ובחיו"ד שם וגם שם הדברים סותרין זא"ז וצ"ע

(השמטה לסי' ק"ג ס"א) כל דבר שטעמו פגום וברי' שפגום בעצמו אם נסרחה אח"כ מאכילת בני אדם מותר. כ"כ ה"ה והפר"ח חילק דהרי מעיקרא פגומה ואפ"ה אסרה התירה והגאון בכרו"פ הקשה משבועות דף כ"ד דהרי אמרו לר"י איך משכחת לה הן ומשני בנבילה מוסרחת ויקשה א"כ איך קאמר שבועה שלא אוכל שקצים ורמשים דחייב והא כאן לא משכחת הן דבשקצים מוסרחים מיירי ג"כ המתניתין כמ"ש התוס' וא"כ שם אף שנסרח אח"כ אסור להפריח ע"ש. ולפענד"נ דהנה מבואר לקמן סי' רל"ו דאם נשבע על דבר שאינו מפורש בתירה אף שאסור מה"ת כגון חצי שיעור וכדומה חל השבועה ע"ש וא"כ כאן ניהו דלדעת הפר"ח אסור מה"ת מצד הסברא אבל אינו מפורש בתורה דהרי לדעת היה מותר וא"כ השבוע' חל עליו וז"ב. ובזה מיושב דברי התוס' שהקשו שם בהא דאמר ר"י מ"ט לא אמר כר"ל והקשו הא לדידיה חצי שיעור אסור ולא משכחת בהן והקשה בכרו"פ הא משכחת לה במסרחת ולפמ"ש א"ש דלשיטת התוס' שם דס"ל דאף בחצי שיעור לא חל השבוע' א"כ שפיר לא משכחת בשקצים המוסרח וכמ"ש הפר"ח והכרו"פ דמ"מ אסור והשבועה לא חל וכמו בחצי שיעור וע"ז תירצו בתירוץ הראשון דחל על חצי שיעור וע"כ דגם בהן חייל וא"כ לק"מ ולתירוץ השני שחידשו בשלכד"ה משום דבהן חייל על חצי שיעור וכדסיימו התם בלא"ה ל"ק משקצים ורמשים דמשכחת לה בשלכד"ה דפשיטא דאף להפר"ח פטור בזה דניהו דמחייב אף במוסרחין משום דהם מתחלה כך אבל בשלכד"ה ודאי דפטור דלא גרע משאר איסורין דבשלכד"ה דפטור. איברא דקשי' לי לפי תירוץ התוס' דמשכחת לה בשלכד"ה אמאי צריך לאוקמא בסיף בנבילה מוסרחת לוקמא בשלכד"ה וא"ל דהוא לא בא לאוקמא רק בכולל הא גופא קשי' דנוקמא בשלכד"ה ובכולל ואפשר דזה לא מקרי כולל דשלא כד"ה לא הוה בכלל אכילה ודומי' דמצה עשירה דכתב הריב"ש דלא הוה בכלל מצה וה"ה שלכד"ה ורק נבלה מוסרחת בכלל וכדהביא ראי' רב מר' ועיין בתוס' שם ובמהרש"א שם מבואר כדברי ה"ה וכמ"ש הכרו"פ ראי' זו וקדמו המהרש"א שם בפירושא דשמעתין ובלא"ה יש לומר בהך קושי' שהקשיתי דנוקמא בכולל ובשלכד"ה דהנה באמת צריך להבין דברי התוס' דאוקמא בשלכד"ה דא"כ מ"ט דס"ל דפוטר וכתב אא"ז המהרש"ל דלר"ש דמחייב בכ"ש גם בזה חייב ודבריו תמוהין לכאורה כמו שהמה אא"ז המהרש"א דהרי חזינן לר"י דסובר דחצי שיעור אסור מה"ת ואפ"ה בשלכד"ה פטור וה"ה לריש. אמנם נראה דסברת המהרש"ל הוא דכיון דכל הטעם דלר"ש חייב בכ"ש כתב הר"ן במס' מכות בשם הרמ"ה משום דחזינן דאחשביה מדאכל לכ"ש וא"כ גם אם הוא עוד שלכד"ה ע"כ דאחשבי' וכ"ש הוא דהרי הוא כ"ש ושלכד"ה ולמה אכלו ומ"כ דאחשביה וא"כ שפיר חייב לר"ש משא"כ לר"י דהא דמחייב בחצי שיעור הוא משום דחזי לאצטרופי וא"כ בשלכד"ה ודאי דפטור ומכאן ראי' שלא כדעת אא"ז הח"ץ שביאר טעמא דר"י ג"כ מטעם אחשביה עיין סי' פ"ו דא"כ גם שלכד"ה נמי ואפשר דהמהרש"א הבין כץ ועכ"פ דברי המהרש"ל נכונים. ומעתה זהו שם בכ"ש אבל כאן דמוקי ר"י בשיעור שלם וא"כ גם לר"ש יפטור דלא שייך לומר דאחשביה מדאכליה כמו דלא אמרינן זאת לרבנן וע"כ משום דאין ראי' מזה דמ"מ אכל שיעור שלם וא"כ מאי אולמא דרבנן מלר"ש ולכך אוקמא בכולל ור"ש לית לי' כולל וכדאמרו בש"ס וז"ב לדעתי ובזה מיושב קושית הכרו"פ הנ"ל דבשקצים המוסרחים שפיר משכחת בשלכד"א ור"ש דפוטר משום דאחשבי' דאכל לשקצים המוסרחים מעיקרא ודמי לר"ש

שם ד' שמן ודבש וכו'. הש"ך האריך והנה דברי התוס' דיה בשלמא בע"ז דף ל"ו תמוהין דלכאור' שפירשו דרב ושמואל סברו דב"ש וב"ה גזרו משום חתנות ומשום סעד צירפו זליפתן של כלים ובכ"מ ס"ל נטל"פ מותר דא"כ היאך קאמר דר"י נשיאה התיר משום נטל"פ והא גם הם ס"ל כן ואפ"ה אסרו חתנות ואי דלא ס"ל חתנות הי' לו לומר כן ועיין תוס' שם. אך לפענד"נ דבאמת צריך להבין קושית התוס' דאיך יוכל ר"י נשיאה לפלוג על ב"ש וב"ה בהא דאסרו נטל"פ דניהו דגזיר' דשמ בטל אבל איך בטלו זאת דמה קושי' דבשלמ' על גזיר' דשמן דתלוי בגזיר' שפיר הקשו איך יכלי לבטל דברי ב"ד חבירו אבל בדין יכול לחלוק אחרונים על אחרונים ובפרט דאיכא תנאי בדף ס"ח דסובר כוותי' אך ז"א דלפי הס"ד בקושייתם דעיקר הגזיר' מחמת זה דנטל"פ אסור א"כ גם זאת הי' בכלל הגזיר' דאל"כ אין להם טעם לגזור ושפיר הקשו דאיך יכלו לבטל וז"ב וע"ז תירץ דעיקר הגזיר' באמת משום חתנות רק דלצירוף עשו משום נטל"פ והיינו דהם ס"ל ג"כ דנטל"פ כשהוא בעין שרי ורק כשנפגם בכלי ס"ל לאסור ור"י נשיאה התיר דס"ל נטל"פ שרי ואפילו בנפגם לכלי והא דיכול לבטל משום דעיקר הגזירה היה בשביל חתנות דלא נתפשטה וא"כ בנטל"פ מצא תנאים דסברו כוותיה ושפיר יכול לחלוק עליו ולכך לא קאמר רק משום דנטל"פ שרי וז"ב מאד. ובזה מיושב מ"ש שם בקושייתם ועוד דאי סברי נטל"פ אסור א"כ אמאי דבש מותר והקשה המהרש"א בדף ל"ח אמאי לא חלקו לבעין בין בכלי כדכתבו בדף ל"ח ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דאכתי לא הועילו דא"כ יקשה טפי האיך יכול ר"י נשיאה לחלוק דכל עיקר הגזירה היה משום דנטל"פ בכלי אסור והיאך יכול לחלוק ע"ז ובתירוצם באמת מחלקו כן וכמ"ש. ובזה מיושב דברי התוס' בחולין דף ח' ע"ב ד"ה השוחט שכתבו דא"ל דאף בעין נטל"פ דא"כ אמאי בדבש שרי והקשה הכרו"פ דדלמא הטעם משום דבשמן חתנות איכא משא"כ בדבש דל"ש חתנות וכמ"ש בע"ז ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דאם נטל"פ אפילו בעין א"כ עיקר הגזירה משום חתנות בלבד דל"ש צירוף כלל וא"כ מאי קאמר ר"י נשיאה נטל"פ שרי הא גם הם סברו