דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) ט

ולכך אף באין לו שותפות אסור להרא"ש והקשיתי דלפ"ז להטור דס"ל דהחשש משום הוא גופא דישחט קדשים בחוץ א"כ למה יאסר אף ביש שותפות ומכ"ש באין שותפות דהא אינו אוסר דבר שאינו שלו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת שייך חשש מראית העין כל שיש עוד אחר א"כ שוב השני גופא יחשוב דיש לזה חלק בהבהמה ושחט קדשים בחוץ ודו"ק היטב ומה שתמה הט"ז דלמה יהיה חמיר מ"ע מגוף הדין לק"מ דבאמת מצד הדין א"א לאסור דבר שאינו שלו אבל החשש מפני מראית עין דע"כ משום דהוא ע"ה וסובר דמותר לשחוט קדשים בחוץ וא"כ יוכל לסבור ג"כ דאדם אוסר דבר שאינו שלו וז"פ

והנה במשנה מבואר דהנידר ונידב השוחט לשמו אסור ועיין תוס' יו"ט דהרגיש למה לא קתני פסול ובאמת ברא"ש ור"ן הגירס' פסול כמ"ש הגאון מוהר"י פיק ז"ל ולפענ"ד תלוי בזה אי החשש רק משום מראית עין שייך לשון פסול אבל להטור דהחשש שמא שחנו קדשים בחוץ וא"כ הוא גופ' עושה איסור שייך לשון אסור ודו"ק היטב. והנה בהא דפריך הש"ס והא לא קאמר לשם חטאתי ופירש"י דכל דלא אמר לשם חטאתי לא משמע לשום אותה שהוא מחוייב וקשה טובא בין משום מראית עין ובין משום דבאמת שחטו מהראוי לומר ששחטו לשם מה שהוא מחוייב כעין דאמרו בקידושין דף נ"א לא שביק אינש מצוה דרמי עליה ועביד מצוה דלא רמי עליה וא"כ גם כאן לא שביק אינש מצוה דרמי עליה להקריב חטאתו שכבר מחוייב ויעשה מידי דלא רמיא עליו ולפי דעת הרואים באמת הם חושבים שעושה מצוה ולפי שיטת הטור הוא בעצמו חושב כן ומה"ת לתלות בחטאת אחר שאינו באמת בר נידר ונידב ועיין שבועות דף מ"ב וצ"ע כעת. והנה בכ"ד שבט תרח"י הקשה אותי אחד מברעזאן בהא דאמר לשם אשם בשרה משום דלאו נידר ונידב הוא ומבואר כאן בש"ע דאם נתחייב חטאת ואשם פסול אבל בלא נודע כשר כמ"ש רש"י דאם אית' דמחוייב חטאת ואשם הי' מודיע דאף דחציף מאן דמפרש חטאה בשוגג אינו חצוף ועיין סי' תר"ו וע"ז הקשה דבאשם דיש דמביאין על המזיד א"כ כאן קשה דלמ' הרואה יסבור דחייב וא"ל דא"כ הי' לו להודיע דזה אינו דבמזיד חצוף הוא דמפרש חטאיה והשבתי בתכ"ד דז"א דהיה לו להודיע דחט' כדי שיכופר לו שיתבייש וא"ל דבמזיד חציף דזה אינו דהיה יכול לומר דשוגג היה ולא הוה חציף ומדל' הודיע כלל ע"כ דלא חטא כלל ודו"ק. והנה הכו"פ הקשה כאן מה כל החרדה הא נשאלין על הקדש ונשאל על הקדשות ליכא שחוטי חוץ וא"ל דאכתי שייך מראית עין דאיכ' דלא ידע בהתרה א"כ בכל שאלה של הקדש יהיה אסור משום מראית עין וכתב דהמראית עין הוא על השחיטה טרם ששאל דעכ"פ מתחלה קעביד איסור ולכך כתב דהמראית עין הוא משום שחוטי חוץ ולכך לא קאמר שאוכל קדשים בחוץ דהא בשעת אכילה יוכלו לתלות דשאל על ההקדש ע"ש והנה דבר גדול דיבר בזה שכ"כ המג"א סי' תס"ט דכל שיש לתלות שפדה ל"ש מראית עין ומכ"ש כשיוכל לשאול אמרי' דודאי שאל דהא פדיון מחוסר ממונא אמנם לפ"ז ק' בהא דאמרו בפסחי' דף נ"ג בתודוס איש רומי שאלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נדוי שאתה מאכיל לישראל קדשים דחוץ והא באכיל' נוכל לתלות דשאלו על ההקדש. אמנם נרא' לפמ"ש הרשב"א דכל שמסרו ליד גזבר ל"מ שאלה וביאר הש"ך בחו"מ סי' רנ"ה דבשלמא כשלא מסר אמרינן דאתי דיבור ומוציא מידי דיבור אבל כל שמסר ועשה מעש' תו לא אתי דיבור ומוציא מידי מעש' ולפ"ז כל שעשה מעשה ועשו גדי מקולס זכר לפסח זה לא מקרי דיבור רק מעשה גמור ובזה ל"מ שאלה וכמ"ש. איברא דלפ"ז יקשה בהא דפריך מקולס אין שאין מקולס לא ודלמא אדרבא גדי מקולס שם יכול לשאול אבל באמיר' דעכ"פ בשעה שאמר עשה איסור בוראי יש לאסור ואי דמקרי מעשה עכ"פ ל"ק כ"כ על מה דאמר אסור וצ"ל כיון דלא מצינו כלל שאמרו לתודוס על מה שאמר רק על מה שעשה והאכיל ש"מ דבאמיר' לא חש כלל ואמיר' מידי מששא אית בי'. ובזה מיושב היטב קושית הב"ח דמה מקשה גדי מקולס אין והא בגדי מקולס אסור אף בדיעבד משא"כ באמיר' אינו אסור בדיעבד ומזה הוכיח דאף באמיר' אסור בדיעבד והמג"א כתב שזו ראי' שאין עלי' תשוב' ועט"ז וחק יעקב ושאר אחרונים ולפמ"ש א"ש דבאמת לפי המסקנא דבגדי מקולס אף בלי אמיר' אסור יש לומר דמעשה חמיר משא"כ אמיר' אבל בס"ד שפיר מקשה דהרי חזינן שלא הקפיד כלל על אמיר' רק מה שהאכיל וע"כ דאמיר' לאו מידי מששא אית בי' ושפיר מקש'. ובזה מיושב קושית הצל"ח שהקש' דמה מקש' גדי מקולס אין והרי מעש'. שהי' כך הי' ולפמ"ש א"ש דעיקר הקושיא הי' דהא לא הקפיד כלל רק על אכיל' אבל על אמיר' לא הקפיד כלל אף דבאמיר' יש לאסור דאז עכ"פ אסור משא"כ באכיל' יש לתלות דכבר שאל אפ"ה לא הקפיד וע"כ דאמיר' לא אכפת לן כלל ודוק היטב. ולכאור' רציתי לומר בישוב מה שהקשיתי דלמה רצו לנדותו הא באכיל' יש לתלות דשאל על הקדש דז"א דהרי תודוס הנהיג לעשות גדי מקולס זכר לפסח ואם כן אם ישאל ע"ז סוב למה חרד לעשות גדי מקולס והרי אדרבא שאל ע"ז ולא הוה זכר לפסח דהרי אדרבא אסור לעשות כן וצריך שאל' וע"כ שכוון באמת לעשות זכר לפסח והרי אסור לעשות כן וע"כ שפיר אמרו שחייב נדוי וצ"ע והנה הנוב"י מהד"ב חיו"ד כתב טעם הדבר דמסרו ליד הגזבר דל"מ שאל' משום דלא נדע אם באמת החרט' או לא ולפ"ז כאן ודאי מתחרט בלב שלם דהא איסורא ודאי לא ניחא לי' דיעש' וא"כ יוכל שוב לשאול על הקדשו אף שעש' מעשה וצ"ע

סי' ו' ס"ד או בדבר התלוש כתב הש"ך ומוכח בש"ס ופוסקים דבסכין תלוש' שלא נעצו בשום דבר אפי' צואר בהמה למעל' מותר בדיעבד דכל שתופס הסכין בידו מסתמא אינו דורס ומשמע בש"ח דלכתחל' מיהת אסור וגם בעוף יש לחוש לכתחל' בצואר עוף למעל' אפי' כשהסכין תלוש' בידו עכ"ל והפר"ח תמה עליו דבש"ס מבואר להיפך דבתלוש שוחטין לכתחלה דהרי לרב זביד מה דאמר בכל שוחטין מיירי לכתחלה וכן מה דמשני ר"פ בעופא דקליל על לכתחלה דתני בכל שוחטין ע"ש ולפענ"ד נראה כדי שלא נשויה חיו להש"ך טועה כ"כ דכוונתו הוא כך וטרם יהיה כל שיח אומר דלפענ"ד בתלוש גמור דל"ח שמא דרס בדיעבד ואף אם אמרינן דמסתמ' הוא דרס שוב יכול לשחוט לכתחלה ונסמוך ע"ז דאם יאמר ברי לי שלא דרסתי ודאי כשר ואין לחוש שמא לא יאמר אח"כ ברי לי כיון דבדיעבד כשר אף שלא אמר כלל וכעין מ"ש הגאונים לענין שחיט' דאף דלא נודע אם הוא מומחה יוכל לשחוט על סמך שיבדקנו אח"כ דאף אם אשתלי לבדוק כשר בדיעבד בלי בדיקה וה"ה כאן ולפ"ז ל"ק מהך דבכל שוחטין דמשמע לכתחלה דבאמת גם לכתחלה מותר לשחוט על סמך שיאמר אח"כ ברי לי אבל לא על סמך שיאמר ברי לי יש חשש לכתחל' וכן באוקמת' דר"פ הוא ג"כ עד"ז ול"ק על הש"ך אמנם הסמך שהי' לו לש"ך משמעות בזה נראה לפענ"ד דק"ל קושית המהרש"א במה דאמר ר"פ בעופא דקליל ותמה המהרש"א דא"כ למה נדחק הש"ס לעיל הך דבכל שוחטין לאוקמ' כר"ח ולוקמא כרבי ג"כ ומיירי בעופא דקליל ולפמ"ש א"ש דבאמת לכתחל' אסור לשחוט רק על סמך שיאמר ברי לי אח"כ ומטעם דבדיעבד שרי אף בלי ברי לי ולפ"ז זהו לריח דמכשיר בדיעבד אבל לרבי דאוסר אף דיעבד שוב בודאי אסור אף על סמך דלמא לא יאמר ברי לי וילך לו ואז יהיה אסור אף בדיעבד ומזה ראיה ברורה להש"ך כנלפענ"ד. והנה המהרש"א חידש שם דלרבי דנפק' לי' מחובר מעיקרו מקרא דויקח את המאכלת שוב אית לן למגזר תלוש ולבסוף חברו אטו מחובר מעיקרו ע"ש ודבר גדול דיבר בזה דבזה נבין פלוגתת ר"ח ורבי דר"ח דאמר ויו אאופת' קאמר ולא יליף מקרא שוב בתלוש ולבסוף חברו כשר ואין לנו לגזור אטו מחובר מעיקרו ועט"ז ס"ק ד' שהבי' מקרא דויקח את המאכלת ולפמ"ש המהרש"א כיון דקי"ל כר"פ בעופ' דקליל שוב אין לנו לדרוש מקרא. ובזה יש ג"כ מקום ליישב דברי הש"ך דבש"ס אזלי אליבא דר"ח דלא דריש מקרא ולכך לא גזרינן אטו מחובר דהיינו תלוש ולבסוף חברו ובתלוש לגמרי שרי אף לכתחל' אבל לרבי דס"ל מקרא וא"כ אף תלוש לגמרי יש לגזור אטו תלוש ולבסוף חברו ודו"ק היטב

סימן ח' ברמ"א י"ד אצבעות הטעם כמנין ושחטתם בזה. בזה הוא גימטרי' י"ד אצבעות כן מבואר במ"ר פ' נשא וסוף קדושים וראיתי בספר נדפס מחדש מהרב הגאון מווירצבארק ושמו מורה לזובחים בסי' ד' בהלכה סדורה שם שכתב לתמוה על אהל ישראל שכתב י"ב אצבעות דזה היפך המדרש והש"ע וגם הביא דברי התמים דעים לראב"ד שבני אדם אומרים השיעור י"ב וע"ז תמה דזה דברי המדרש ושם אית' י"ד אצבעות ולפענד"נ ליישב דברי התמים דעים דהנה בטור או"ח סי' ק"ב הביא מה דאמרו שחייב להרחיק ד"א וחשיב מלפניו ומן הצדדים והוה י"ב כמנין זה והרי גם שם כתוב הנצבת עמכה בזה ואפ"ה ס"ל להטור י"ב ול"צ י"ד וא"כ גם כאן א"צ רק כמנין זה וא"כ זה מה שהבי' בשם בני אדם שאמרו י"ב וגרסו במדרש גם כאן י"ב ולא י"ד ובאמת שהקשו אותי על הש"ע דהרי שם לא צריך רק י"ב וכתבתי בזה באיזה מקום ולא ידעתי מקומו כעת ולפענ"ד נראה כעת דשם אי אפשר לדרוש בזה י"ד דהרי הרחקה היא ד' אמות וא"כ אם נצטרך גם מאחוריו יהי' יותר ממנין בזה וא"כ ב"כ וב"כ לא יהי' החשבון מכוון וע"כ לא דרשו רק זה ובאמת לא בעי לאחריו אמנם שיטת הח"ד דגם כאן לא דרשינן רק י"ב כמנין זה

סי' ט' אם שחט בסכין מלובנת נשאלתי בש"ק פרשת וישב תרי"ט מהרב מוה' יששכר מסקאהל דביבמות דף ק"כ אמרו להיפך דבסכין מלובנת יוכל להתרפ' ולחיות. והשבתי דדוק' במה שנעשה טריפה הוא דיכול לכוות אבל נקובת הוושט דהוה נבילה ועיין בסי' ל"ג ס"ג ובש"ך שם ובתב"ש וכרו"פ ובזה אפילו להנימוק"י מודים דבכה"ג ששורף הסימנים ונקובת הוושט במשהו דפשיט' דא"י לחיות וז"ב כשמש ועיין באהע"ז סי' י"ז בח"מ וב"ש ולכ"ע כל שהיא נבילה ודאי אי אפשר לחיות ולזה רמז רש"י במ"ש דנקובת הוושט הוה במשהו ודו"ק ועיין בתב"ש כאן ס"ק ב' מ"ש בזה ולפמ"ש הן נסתר מחמתו כל מ"ש בזה

סי' יו"ד ס"א וע"כ יש לקלפו ועיין ט"ז שהאריך דמה דפליגו הרשב"א והרא"ש הוא בשמנונית שעל פניו אי פוגם אפי' כשהוא בעין והביא דברי המשמרת הבית דאף כשהוא בעין נפגם קצת ובאמת שלכאור' זר הוא דבכמ' מקומות מבואר דמה שהוא בעין אינו פוגם ועיין ט"ז סי' צ"ד ס"ק י"ג ובש"ך שם ולפענ"ד נראה דהדבר תלוי במה שנחלקו הרשב"א והרא"ה דהרא"ה ס"ל דא"בי פוגם לגמרי כנבל' שאינה ראויה לגר וא"כ זה דוקא במה שבלוע בכלי ולא מה שהוא בעין דעינינו הרואות דמה שהוא בעין ראוי לאכול אף להרב' ימים אבל הרשב"א וכן הסכים הר"ן סוף ע"ז דאב"י דנטל"פ היינו שגוף המאכל בעצמותו אסור רק שכל שנבלע בכלי אי אפשר לתת טעם לשבח במה שיתבשל בתוכו ולענין זה חשוב נטל"פ