דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) ח

אסור דהוא לא אכשרה עכ"פ ולפענד"נ דבר חדש דהנה באמת קשה היאך סומכין על רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן והא שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לה רובא וכתב במשמרת הבית כיון דרבים רוצים להתעסק לבטל החזקה שוב הו"ל רק מיעוטא לבד ולפ"ז בשחט לע"ז ניהו דא"י לאסור אבל מ"מ לא רצה להתעסק לבטל החזקה והוא רצה להתעסק לשחוט לע"ז שוב שייך סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לה רובא ואסור באכילה ובזה יש ליישב קושית הב"ח שם משנים אוחזין בסכין דשם שיש עוד אחר שוב הוא מתעסק לבטל החזקה. וגם יש להוסיף דלא שייך רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דהא הוא יצא מגדר הרוב דרוב המצויין אצל שחיטה אינם שוחטים לע"ז וכעין מ"ש התב"ש סי' כ"ט לענין מים בראש. ובזה הנה מקום אתי ליישב מ"ש רש"י גבי היתה בהמת חבירו רבוצה דלא מבעי' כשהגביהה והרביצה דקנאה והקשו התוס' דמה מועיל הקני' לענין שיהי' שלו דסוף סוף אינו שלו. ולפמ"ש י"ל דכל שהגביהה והרביצה דעכ"פ קנאו להבהמה שיתחייב באחריותה שוב הרי נתכוין לע"ז וא"כ שוב לא שייך לומר דנתכוין לבטל החזקת איסור דהרי הוא נתכוין לשחוט לע"ז וא"כ עכ"פ באכילה וראי אסרה דאף דלא נימא כמ"ש הרא"ה הנ"ל עכ"פ כל שקנאה להתחייב באחריות בודאי לא נתכוין לבטל החזקה ושוב תאסר באכילה ויצטרך לשלם בעד הבהמה א"כ דמים הוא דנתחייב אבל גוף הבהמה קנה ע"ז שרוצה לאסרה ושוב יוכל לאסור בהנאה דהא הבהמה נעשית שלו דחבירו לא יוכל לאכלה וממילא ניחא לי' לחבירו שזה יקח הבהמ' לעצמו וישלם לו דמיה ובודאי אסרה ואף אם נימא דרש"י ס"ל כשיטת המרדכי שכתב דהא דע"א נאמן הוא דוקא כשהוא אדם כשר וא"כ כאן שרצה לאסור לע"ז שוב אינו אדם כשר ושוב אינו נאמן ואסור לאכלה ובזה מיושב קושית התוס' ממנסך דשם אינו נגד החזקה וכאן יש חזקת אבר מן החי ודו"ק היטב

סי' ד' לצעורי קא מכוין הנה בשנת תרח"י י"ב אב אני הייתי בקרית חוצות לשאוף רוח צח וד' ישלח דברו וירפאני הקשה אותי תלמידי המופלג ר' אלעזר ביק נ"י במ"ש התוס' ב"ק דף ע"א דלא שייך לצעורי כל שהוא שליח וזה מצווהו שיעשה שליחותו. ולפ"ז קשה למה לא אוקמא בחולין דף מ"א שם בעשה שליח דלא שייך לצעורי. והשבתי דמיטמא ומנסך ודאי לק"מ דא"כ לא שייך קלב"מ דהא השליח לא חייב לשלם ומשנים ששחטו אחד לשם כשר ואחד לשם פסול ג"כ ל"ק דכל הטעם דאשמועינן בזה דה"א דיהי' כשר כיון דאחד שחטו לשם כשר לא יהי' נחשב שחיטת השני לכלים ולפ"ז כל שאינו שלהם רק שהבעה"ב צוה להם לשחוט לע"ז ואחד כח רצה ושחטו לשם כשר א"כ פשיט' דאזלינן בתר שחיטת הפסול דהא זה ששחטו לשם כשר שינה בשליחות ובודאי זה ששחט לשם פסול עדיף טפי ומה קמ"ל וע"כ דלא מיירי בכה"ג ושפיר הקשה ודו"ק היטב

והנה בתוס' יו"ט פ"ב מחולין משנה ח' כתב בד"ה שנים אוחזין בסכין והא דמסיק הרב פ"ז מכלאים דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הא איכא הכא בגמ' תרי אוקימתות חדא דהכא ביש לו שותפות וחדא בישראל מומר וע"ז תמה הגאון מוהר"ע איגר ז"ל בהגהותיו למשניות שם דלפי מה שהקש' התוס' יו"ט משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ל"מ מומר דמה דאוקמא במומר הוא למ"ד דאדם אוסר דבר שאינו שלו רק דאמרי' דלצעורי קמכוין מועיל הא דאוקי במומר אבל אם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מה מועיל מומר ע"ש שהניח בתימה והוא תימה רבה. והנה בכ"ו סיון ביא"צ של זוגתי הרבנית ז"ל בשנת תרכ"ד ה' שלח למדתי זאת ואמרתי ליישב דהנה באמת קשה דיכול הש"ס לאוקמא במומר דאף דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הא כיון שהוא מומר הרי בתחלת השחיטה תיכף אסרו באכיל' דהא מומר פסול מה"ת מקרא דוזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל ושוב בגמר השחיטה קנאו בשינוי מעשה דהרי הרמב"ן בחידושיו לדיני דגרמי כתב דטבח שקלקל לכך חייב ולא חשוב היזק שא"נ דכל שלא שחט כראוי השחיטה עצמה היזק שאין זו שחיטה רק התיז ראשה בסייף והרי ניכר בין חי' לשחיט' ע"ש ולפ"ז כיון שזה הי' מומר הרי התיז ראשה ושוב קנאה בשינוי מעשה דחשוב היזק ניכר וא"כ שוב יבול לאסרה דכדידיה דמי כיון דקנאה בשינוי מעשה והוא קושי' נפלאה. אמנם נראה דכאן ששנים שוחטין ואחד שחט לשם דבר כשר דהיינו שחיטה סתם וא"כ מצד שקלקל בשחיטה לא אכפת לן דהרי נשחטה ע"י אחר שחיטה כשרה ועיקר הפסול שזה נתכוין לשם דבר אחר וכל שאינו שלו שוב לא יכול לאסרה דאינו שלו מה אמרת דקנאה בשינוי זה אינו דכיון דאחר שחטו לשם דבר כשר הרי לא עשה בה היזק ניכר וא"כ שוב לא קנאה והו"ל שוב דבר שאינו שלו וא"י לאסור. הן אמת דלפ"ז קשה על מ"ש הר"ן דאף דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ באכילה אסור דהוה כאילו לא נשחטה ע"ש וא"כ קשה כל דאסור באכילה שוב קנאה ע"י זה וצ"ל דכל הטעם דנאסרה דהוה כאילו נסתלק מעשה שלו ושוב ל"ש לומר דקנאו ע"י מעשה שלו דהא הוה כנסתלק מעשה שלו וז"ב ודו"ק ועכ"פ בשנים ששחטו שוב לא קנאו וכמ"ש וכ"ב בט"ז כאן ס"ק ג' סברא זו אך לפמ"ש הש"ך בנקה"כ דהוה כעכו"ם וישראל ששחטו שוב קשה הא קנאו ע"י שינוי ואף בשנים ששחטו קשה זאת אך נראה דבר חדש דאם נימא דאומן קונה בשבח כלי א"כ זה ששחט לשם דבר כשר קנאו בשבח כלי שהרי תיקן הבהמה שמכשירה לאכילה ושוב גם הוא יש לו חלק בגווה ולהס"ד דלא ידענו דכל דיש לו שותפות בגווה יכול לאסרה וס"ד דצריך שתהי' כלה שלו שוב לא יכול לשנויי במומר ולפ"ז לאחר דמסיק הש"ס דבאית לי' שותפות יכול לאסור שוב מצי איירי במומר ושפיר קנאה וז"ב. אמנם מ"ש דאומן קינה בשבח כלי יש לעיין אם זה נחשב שבח דהא הקלקול יתר על התיקון ועיין בתוס' חולין דף ח' ד"ה מותר ומה גם כיון דזה שחט לשם דבר פסול ונאסרה הבהמה עכ"פ לאכילה כמ"ש הר"ן שוב ליכא תיקון והקלקול רבה. מיהו יש לומר להיפך כיון דעכ"פ זה הפסול שחטה ג"כ וא"כ שוב עשה תיקון שלא תאסר עכ"פ בהנאה ודו"ק היטב. עוד נ"ל דבר חדש בישוב דברי התוס' יו"ט דהנה כבר כתבתי להקשות דמשכחת לה במומר ויכול לאסור אף דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכמ"ש אמנם נראה דהנה במה דאמרו ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים כתב הרשב"א להוכיח דע"כ אם עבר ושחט שחיטתו כשרה דאל"כ אמאי לא תני שחיטתו פסולה כדתני לעיל במשנה ח' הנ"ל וכתב בטורי אבן במגלה דף כ"ד דל"ק דש"ה דרק אותה שחיטה פסולה בשביל ששחט לשם דבר אחר לכך שייך לומר שחיטתו פסולה דמשמע אותה שחיטה בלבד אבל כאן דהפסול בגברא וכל שחיטתו שישחוט פסול לא שייך לומר שחיטתו פסולה דמשמע רק אותה. שחיטה בלבד ע"ש ודפח"ח וצריך להבין דא"כ איך אוקמא בש"ס למ"ד לצעורי קמכוין בישראל מומר הא כיון שהוא מומר כל שחיטותיו פסולות עכ"פ באכילה ואמאי תני שחיטתו פסולה וצ"ל כיון דכאן אסור אף בהנאה א"כ רק אותה שחיטה פסולה ולא שאר שחיטות ולפ"ז שוב לא מצי לאוקמ' במומר דא"כ יקשה למה קתני שחיטתו פסולה דמשמע דאותה שחיטה בלבד וא"ל דשחיטתו פסולה היינו אף בהנאה דלמה ליה לדחוקי כ"כ אבל באמת משכחת לה במומר וכמ"ש ודו"ק כי קצרתי. ויש להמתיק יותר דבאמת שחיטתו פסולה משמע שתיהן אם איסור אכילה בלבד ואם גם איסור הנאה ולכך לא מצי לאוקמי במומר דא"כ באכילה כל שחיטותיו פסולות אבל לפי מה דחידש הש"ס דמשכחת לה בשותפות וא"כ ניחא דנקט שחיטתו פסולה דבאית לי' שותפות גם בהנאה אסורה ואם במומר שחיטתו פסולה באכילה ודו"ק היטב. והנה במ"ש הט"ז ליישב דברי הרא"ה שלא תקשה משנים ששוחטין משום דהתם יש עכ"פ שחיטת הישראל כשר והקשה התב"ש דהרי בסי' ב' כתב דישראל ופסול ששחטו פסולה וכתבו דהתם שחיטת הפסול פסול מצד עצמו ע"ש ותמהני דהרי בש"ך סי' ב' ס"ק למ"ד מבואר הסברא להיפך דכל דאין הפסול רק משום דלאו בני שחיטה כל שיש אחד כשר וא"כ איך יהיו סברות הפוכות דלמאן דפוסל בכה"ג מהראוי לפסול בשנים ששוחטין א' לשם דבר הפוסל וצע"ג

והנה בתשו' כתבתי דהא דתלינן בלצעורי אף דספק הוא שמא כוון לשם ע"ז וכתבתי דשייך חזקת מ"ק דהיה שלו בחזקת כשרות ואיך נוכל להוציא מספק ובזה כתבתי דעכ"פ באכילה אסור דלענין אכילה מחזיקין מאיסור לאיסור והארכתי בזה. ובזה אמרתי ליישב קושית התוס' בב"ק דף ע"א דהקשו אמאי הוה שחיטה שאינה ראוי' הא אמרינן דלצעורי קמכוין ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ באכילה אסור וכמ"ש ובזה ישבתי לנכון דברי הש"ס דאמר מכיון דשחט בה פורתא אסרה ואידך לאו דמרא קטבח ולאו דידיה קטבח וזה נמחק שאין לו ביאור ולפמ"ש א"ש דבאמת באכילה אסור ובהנאה תלינן דלצעורי ונמצא לא הוה של מ"ק ולאו דידי' דהא בהנאה תלינן דלצעורי ובאכילה כבר אזל חזקת מ"ק ודו"ק היטב. והנה ראיתי בכנה"ג בהגהות הטור אות י"ב בהא דיליף בע"ז דף נ"ד מכלים דאחז והקשה לר"כ דאית ליה דבשותפות יכול לאסור והרי הכלים הוה לכל הציבור חלק וע"כ כתב דכל שא"י להשתמש בהן דהוה הקדש הו"ל כדבר שאינו שלו ואני אומר דלק"מ כיון דהכלים הוו כ"ס א"כ אין לשום אדם חלק בו והקדש לגבוה אינו נקרא שותפות וכדאמרו בב"ק ל"ט מ"ל מכרו להדיוט מ"ל מכרו לגבות והו"ל כלי של גבוה ואין לשום אדם שותפות בו וז"ב ופשוט בעיני

סי' ה' השוחט לשם קדשים הנה שיטת הטור דחיישי' שמא באמת הקרישה עכשיו והפוסקים כלם ס"ל דחיישי' שהרואה יאמר ששוחטין קדשים בחוץ. והנה נסתפקתי היאך הדין אם שחט בסתם במקום שא"ר דל"ש מ"ע ואף דמקום שאסרו מפני מ"ע אפי' בחדרי חדרים אסור הנה בדרבנן לא אסרו בחדרי חדרים כמ"ש המג"א סי' ש"א. ובזה י"ל דלכך נד הטור משיטת הפוסקים וכתב דיש לחוש שמא הוא עצמו שחט קדשים בחוץ משום דסתמא תנן אפי' במקום שא"ר וע"כ דלא מפני מ"ע אסרו רק מגופא דדינא. והנני יוסיף דהא המשנה הלז נשנית בדף מ"א במשנה דאין שוחטין לתוך ימים ונהרות ושם מבואר בשוק לא יעשה כן וכתבו התוס' שם בשם הירושלמי דמשנתינו לא ס"ל כרב ולא אסרינן בביתו משום מ"ע וא"כ שוב יקשה אמאי סתמה למשנתינו וע"כ דמשום חשש בגופא אסרו כן. ובזה מיושב מה דאמר ר' יוחנן דאף בע"מ נמי זימנין דמכסי מומא ולא ידע והוא תימה לשיטת הטור ודוחק לומר שגם הוא לא יודע וע' ט"ז ס"ק א' ודבריו קצת תמוהים שהביא שיטת הטור ואח"כ הביא דבע"מ ולא הרגיש בזה ותלמידי נ"י הראו לי שבפרי מגדים הרגיש בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת במקום רואים אסור אף בע"מ מחשש מ"ע וגם ר"י מצי ס"ל כרב דאף בחדרי חדרים אסור והטור חידש חשש זה שלא יקשה על משנתינו דלא ס"ל כרב וכמ"ש. ובזה מיושב היטב מה דכתב הטור דביש לו שותפות אסור וקשה דהרי הב"י כתב דלשיטת הרא"ש דאף בשותפות אין אדם אוסר א"כ הך דשנים שוחטים תיובתא דל"ש לאוקמי במומר ולכך חידש דשייך משום מראית עין דהרואה סובר דדידיה הוא