דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) פט

כשרה ה"ה ביתר ודו"ק ולפ"ז יתר חיליא א"כ לשיטת הרמב"ם ודאי טריפה דהא הו"ל כנטול ונטול ודאי טריפה ומכ"ש לשיטת הרשב"א דלא כתה"ד והד"מ ובאמת לפמ"ש התה"ד דחסר כשר לא מסתבר כלל דטריפה א"כ שוב אין ראיה להרמב"ם מדנקט יתר כנטול דהא מש"ה נקטו נטול דמשכחת לה דנטול יהי' טריפה וחסר כשר כגון בצלע ועכ"פ מבואר דהשלשה פירושים ביתר כנטול הם תלויים בחסר אי כשר כ"מ שניטל טריפה. והנה החריף מוה' אברהם לבוב נ"י הקשה להתה"ד מה פריך בש"ס חולין דף נ"ב חוליא בלי צלע היכא משכחת לה והא שפיר משכחת לה כגון שיתר צלע ונשברו הצלעות בלי החוליא דהשתא הו"ל כחסר חוליא בלי צלע דהרי חסר החוליא ע"י יתר והצלע לא נחסר דנשברה ולק"מ דהא אף בלי השבירה הו"ל כאלו נחסר כלו וגם הרי כיון שלא משכחת לה שיהי' חסר חוליא בלי צלע נ"ש לומר דיתר כנטול וחסר ועשו"ת נוב"י מהד"ק חיו"ד סי' ה' ועכ"פ דברי התה"ד צ"ע לפמ"ש וגם הפר"ח חולק בזה. והנה אח"כ כשלמדתי סי' נ"ה ובט"ז שם ס"ק ד' והנה כפי הראות מדבריו היא דלרש"י יתר בכ"מ טריפה דהוה כחסר אבל לא ביאר הטעם ואני לעצמי כשעיינתי בב"י סי' מ"א אמרתי הטעם דהנה אם נימא דכל יתר כחסר דמי וא"כ הוה כחסר גם הרגל או הכבד השניה וס"ל דחסר הכבד מתחלת ברייתו ג"כ טריפה ולפ"ז יהיו ב' פירושים בהך דיתר כנטול או דהוה כחסר מתחלת ברייתו והיינו גם מה שיש בו כדרך הטבע דהיינו שחסר שתי רגלים וכ בכבד או דהוה בנטול הוא ומקומו עמו או דהוה רק כנטול הוא לבד ועכ"פ בכבד אין נ"מ בין דבוק' במקום מרה או לא דכל שאנו רואין כאילו חסר וע"כ דחסר הכבד טריפ' כמ"ש הר"ן דא"א לבראות חסר וא"כ ממילא אין נ"מ באיזה מקום הוא דבוק וצדקו דברי הט"ז: ובקושית החריף מוה' אברהם הנ"ל יש לומר עוד דכיון דהש"ס משני לה דשמואל מיירי בחוליא בלי צלע ושמואל קאי על המשנה לענין טומאה ולענין טומא' צ"ע אי שייך טומאה ביתר ושם לא שייך כנטול רמי ובודאי טמא ביתר דמ"מ אדם הוא וצ"ע

סי' נ"ה ס"א בעצם האמצעי כן הוא דעת הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן הקשה דא"כ נתחזק שלא במקום צה"ג ויכשר וכתב דאה"נ ובזה אני מפרש דברי הש"ס דאמר ומי איכא מידי דאילו מדלי פסיק לי' וחיה מתת' פסיק לי' ומתה והיינו דהיאך מצינו טריפה שחוזר לכשרותו וכקושית הרמב"ן וע"ז משני דאל תתמה ואם היה באמת נחתך אח"כ למעל' הי' כשר ובזה נראה לפענ"ד מה דאמרו בשלמא לדידי דאמינא כנגדו בגמל ניכר היינו דקתני וכן שניטל צומת הגידין אלא לדידך מאי וכן שניטל ופירש"י דהא היינו צומת הגידין וקשה הא איכא בין הפרקים דטריפ' ולאו היינו צומת הגידין וגם הצומת הגידין אינם נמשכים עד הארכובה הנמכרת עם הראש ממש ויש הפסק ביניהם ועיין בב"י ועיין בחידושי הרשב"א מה שפירש בכוונת הקושיא דהיינו דצומת הגידין הוא כ"ש מנחתך הרגל ואכתי אינו מיושב דהא אין מדמין בטריפות זה לזה. ולפמ"ש הרמב"ן י"ל דעיקר הקושיא דצומת הגידין משכחת לה שיהי' כשר אם נחתך למעלה אח"כ וא"כ שפיר אמר דבשלמא לדידי' היינו דקתני וכ שניטל צומת הגידין לא שמעי' רבותא דאף דאם היה חותך מלמעל' היה כשר כל שחתך רק צומת הגידין לבד היא טריפ' אבל לדידיה מאי וכן שניטל צומת הגידין ומה קמ"ל בזה פשיטא דפרק השוי דהיינו צומת הגידין הוא כמו מה שהוא למטה מצומת הגידין דהיינו בין הפרקים ולמעלה ממנו דטריפה והיינו דרך כלל כל מה שבפרק השני היא טריפה וע"ז משני רכובה בלי צומת הגידין וצומת הגידין בלי רכובה היינו משום דאין מדמין בטריפות זה לזה ולכך תני תרווייהו וע"ז פריך והא נחתכו קתני והיינו דהא נחתכה כלה תני והרי אם ניטל צומת הגידין ואח"כ חתך כלו היה כשר וכקושית הרמב"ן ובזה מבואר גם מה שדחה אח"כ ולא אמרו לי' ואמר לי והא נחתכו קתני וכו' והיינו דאכתי קשה והא בצה"ג משכחת לה דטריפ' תחזור לכשרות' וע"כ דלמעל' קאי וא"כ לא מיירי בנחתך הפרק השני כלל א"כ שפיר תני דצוה"ג טריפה והיינו בלא חתך אח"כ למעל' או למטה מצוה"ג ודו"ק היטב. והנה ש"ב החריף מוה' אברהם לבוב נ"י הקשה בהא דפריך הש"ס שם על גידין שסופן להקשות מפסח וע"ז הקשה דשאני טריפות דכל שסופן להקשות א"כ אינו מגין כמו דמטרפינן בכמה דברים שסופן לנקוב משא"כ בפסח דאזיל בתר השתא והשבתי דמלבד דבפסח ודאי לא אזלינן בתר השתא כמ"ש התוס' בשם הירושלמי ע"ש בד"ה אל תקניטני אף גם דכאן כיון שיש חיפוי ועכשיו הוא חיפוי טוב א"כ לא יתקלקל ושפיר תעלה ארוכה ומה בכך שסופו להקשות הא אין הטריפות בגידין רק בהשבר העצם והרי הגידין מחפין עליו בטוב ודו"ק היטב

סי' נ"ז ס"א חתול ונמיה צ"ע בב"ק דף ט"ו ע"ב דאמרו דשונרא אין דרכו ברברבי ופירש"י בתרנגולים וכבשים גדולים דאין דרך להרגם וכפי הנרא' דלכך פירש שאין דרך להרגם ולא פירש שאין דרך לאכול שהרי מבואר בב"ק דף י"ט ע"ב ודף ט"ז דחיה דרכה לאכול בשר ואף דנראה מרבינו פ"ג מנ"מ דדוקא חיה דרכה לאכול בשר ולא בהמה ועיין בטור סי' שצ"א ובלח"מ מ"מ כלב ספק חיה הוא ובאמת בש"ע סי' שצ"א לא נזכר משונרא אבל ברמב"ם מבואר הדין של שונרא ועיין בשיטה מקובצת בב"ק שם וצ"ע בכ"ז

שם ויש לחוש לחומרא עש"ך ובדגול מרבבה כתב דנ"מ לשתי קדירות. ויפה תמה ש"ב החריף מוה' אברהם ר"ב נ"י דהא אין נ"מ כלל דניהו דמחמרינן רק מספק אבל כל שאסור יהי' מחומרא בעלמא מ"מ ל"ש הטעם דמ"מ שייך לומר דאין להוציא איסור ולהוציא יותר מחזקת היתר מה שהיה וצ"ע

שם סי"ב ויש לחוש לדבר כתב הט"ז דהטעם דבהמה בחזקת איסור עומדת וצ"ע דא"כ ספק על וכדומה דמקילין משום ס"ס נימא דבהמ' בחייה בחזקת איסור עומדת ול"מ ס"ס וצ"ל דנגד זה יש רוב בהמות שאינם דורסים כמ"ש הש"ך סי' ל"ב וה"ה כאן וצ"ל דכאן חזינן דזה על לדרוס ויצא מגדר הרוב שאינם דורסים רק שספק שמא נבעת או דעביד שלמא ולכך ל"מ ס"ס נגד חזקת איסור משא"כ ספק על דיש רוב שאינם דורסים כלל ודו"ק

שם סכ"א בהג"ה אף דקי"ל לאסרו מ"מ מותר למכרו עש"ך שהביא דברי התה"ד דמחלק בין פלוגתא דרבוותא דמועיל ס"ס ובין פלוגתא במעש' והש"ך מפקפק ע"ז. ולפענ"ד הסברא של תה"ד דבאמת בעינן ששתי הספיקות יודע ביחד וא"כ כאן שהספק הראשון נודע ואח"כ שמוכרו לנכרי נולד הספק השני שמא ימכרנו לישראל ובכה"ג לא הוה ס"ס ולזה העירני ש"ב החריף מוה' אברהם נ"י. אמנם כל הטעם דבעינן שהס"ס יהיה נודע ביחד הוא משום דאל"כ כבר נעשה הספק הראשון כודאי כמבואר בסי' ק"י ולפ"ז זהו בספק מעשה אבל בספק פלוגתא איך אפשר שתהי' כודאי והא דעת הפוסקים דמתירים לדידהו מותר ועכ"פ א"א להוציאו מכלל ספק ושוב הו"ל ס"ס וז"ב כשמש ויש להאריך בזה ואכ"מ ועד"מ אות ה' כאן מה שהקש' על הרשב"א דהוה ס"ס משם אחד והעירני לזה אחד מהתלמידים דלפי מה שהראיתי לו דברי הד"מ או"ח סי' תל"ט הובא במג"א שם בכה"ג לא הוה משם אחד דהא ספק אם התחיל כאן ריעותא וצ"ע ויפה תמה

סי' נ"ט ס"ב בהג"ה מיהו אם נפלו נוצותיו מרוב שומן בדרך למודינו אור לר"ח חשוון תרט"ז העירני ש"ב החריף מוה' אברהם לבוב נ"י מהש"ס ב"ב מרבב"ח דחזי הנהו אווזי דשמטי גדפייהו משומניהו אבל אין ראיה משם דמלבד דלא קי"ל כר"י ואף להסוברים כר"י שם דלא נפלו כלם ודאי כשר והרי לא עדיף מגלודה בבהמה ורבב"ח אמר בין הפרקים אף גם דאין משיבין מאגדה כמ"ש הרשב"א בחידושיו למס' מגלה פ"ק ועיין שו"ר נוב"י מהד"ת ובספרי הכללים שמדברים בזה הכלל

סי' ס' ס"א ששתתה מים הרעים היינו מים מגולים עיין ט"ז וש"ך לקמן סי' קי"ו מה שהקשו בזה. והנה בראשית ההשקפ' אמרתי בזה דהנה במי כבשים ומי שלקות אין בהם משום גלוי כמ"ש בירושלמי וברמב"ם ועיין ש"ך סי' קי"ז ס"ק וא"ו וה"ה כאן כיון דשתתה ונשתנ' במעיה בטלו לה מגילוי וכעין דאמרו בפסחים דף י"ח ובבכורות דף וא"ו ולפ"ז הי' נ"ל לחלק בין אם שחטוה מיד כששת' הבהמ' דעדן לא הי' שהות שתתבטל במעיה ובין אם שחטה אח"כ וכעין חלוקו של הט"ז אבל לא מטעמי'

שם ס"ג שלא יאכלוה אלא צלי בחולין דף נ"ט סבר למיכל מינה באומצא א"ל שמואל לא חייש מר לניקור וא"ל מאי תקנתי' ליתבי' בתנורא דהוא בדיק נפשי' לכאור' צ"ב דאיך לא ידע רב מהאי דינא דיש לחוש משום סכנת נפשות שמא נשכה נחש ולפענ"ד נראה דבאמת ידע זאת רק שהי' המעש' במקום שאין נחשים מצויים ומבואר ברמ"א כאן דאין לחוש לנשיכת נחש בזמן הזה דהוה כמקום שאין נחשים מצויים ולפ"ז ה"ה בזמן הש"ס במקום דלא הי' נחשים מצויים. אך הב"ש והש"ך כתבו כיון דכאן יש ריעותא חיישינן ולפ"ז זהו שחידש לו רב ולא חייש מר לאנקורי והיינו בכה"ג שיש ריעותא דעכ"פ נפסקו רגליו. והנה רש"י כתב באומצא אינו צלוי כ"כ בתנור אלא מולחו מאד וצולהו כל דהו ע"ג גחלים ותמהתי מאד ע"ז דבכ"מ אומצא היינו בשר תפל חי בלי מליח' וצלי' ועיין בשבת דף קכ"ח ובתוס' חולין דף י"ד דיכול לאכול בשבת באומצא היינו בלי מליחה וצלייה ואף שהראני אחד מהתלמידים דברי רש"י בקידושין דף למ"ר באומצא שצולהו ע"ג גחלים אבל עכ"פ בלי מליחה ולמה שינה רש"י כאן ועיין בחולין דף צ"ג ובפסחי' דף ע"ד מ"ש רש"י באומצא. ומצאתי בלב אריה שהרגיש קצת בזה אבל אפס קצהו ראה וכלו לא הרגיש וגם לא תיקן כלום ולפענ"ד נרא' דגם לרש"י היה קשה כן דאיך לא חייש רב לנקורי וע"כ תירץ דבאמת ידע מזה דצלי מוציא מכח החשש של נקורי אבל הוא סבר דהטעם היא משום החמימות וא"כ מליחה דחשוב כרותח דצלי שוב הוה סבר דמועיל גם לזה ולכך מלחו הרבה וע"ז חידש לו שמואל דאין לו תקנה רק בצלי של אש ובתנורא כנלפענ"ד לחומר הנושא. והנה עוד קשה לי היאך אכל רב מהאי בישרא הא הו"ל בהמה שהור' בה חכם כיון דהוא בעצמו הורה בה להכשיר וכעין דפריך בחולי דף מ"ם על רבב"ח. וצ"ל כיון דבדק בצה"ג א"כ עדיף ממה דאמרו דרבב"ח אגמרי' סמך וכאן הרי כיכר לכל שלא הי' כאן שבר ובודאי כשר. אך אכתי קשה היאך אכל מבהמ' שהור' והא שייך הרחק מן הכיעור וכדאמרו שם והרי אכל בלי דמים שלא קנה ול"ש תירוצא של הש"ס ועיין בהג"א שם דבעי שיתן תיכף הדמים וכאן לא הי' לא זאת ולא זאת וצ"ל דכאן ליכא שום חשדא דהוא מלתא דעל"ג דהרי כל החשש הוא רק משום צה"ג והרי כ"ע רואים דצה"ג חיים וקיימים. והנה מהא דאמר דרב בדק בצה"ג לכאור' ראיה ברורה דבפרק השני כל שנשבר במקום דליכא צה"ג ל"ח דאל"כ אמאי לא בדק בכל הפרק וצ"ע לשיטת רש"י הא כאן מבואר כשיטת הרי"ף ודעימיה וצע"ג: