דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) פו

כ"ש עלאה דזה מפורש להיפך. ובאמת הי' מקום לומר דהבה"ג יפרש קושית הש"ס בדף נ"ו הכי דבאמת הוה ס"ס דלמא עד דמנקב שניהם ואת"ל אחד דלמא עלאה לבד או תתאה לבד וכעין מ"ש הכ"מ פ"ו מה"ש ה"ו והבאתיו למעל' ולפ"ז בס"ס במקום דאיכא לברר מבררינן אך נודע אם א"י לברר שני הספיקות א"צ לברר כלל וכמ"ש הנוב"י ולפ"ז זהו דפריך בשלמ' למ"ד תתאה אף דכ"ש עלאה מ"מ מה דיכולין לברר מבררינן דהא אין כאן ס"ס דמאן דס"ל תתאה סודר עלאה ודאי אבל מאן דס"ל עלאה הוא לא ס"ל תתאה וא"כ שוב למה צריך לברר הא יש לחוש דאנקב עלאה ולא יוכל לברר ושוב א"צ לברר כלל ודו"ק היטב

שם ס"ג דתלינן שלא הגיע למוח מעולם עיין ד"מ דהו"ל ס"ס שמא לא הגיע והט"ז הקשה דא"כ גבי מחט בחלל הגוף ג"כ יש ס"ס ולפענ"ד נראה ע"פ מה שמצאתי בד"מ בא"ח סי' תל"ט כלל חדש דאף דס"ס משם אחד לא הוה ס"ס אבל כל שיש ספק שמא לא התחיל כלל הדבר כמו התם שמא לא עייל כלל נחשב לס"ס וע"ש במג"א ס"ק נ"ו ולפ"ז הרי כאן ג"כ הוה ס"ס משם אחד דמה נ"מ בין לא הגיע ללא ניקב והא עיקר הטריפות היא רק בניקב אך אם לא הי' שם הוה כספק שמא לא התחיל כלל הדבר והו"ל כספק על דס"ל לר"א דבטומא' ברה"י ג"כ טהור ולפ"ז זהו כאן דכל שהי' חוץ לקדר' אינו כלל במקום המטריף ומקרי ספק על אבל שם במחט בחלל הגוף הרי בחלל הגוף יש אברים שיוכל לטרוף בפגעו בהם רק שהספק באיז' אבר פגע וזה לא נחשב ס"ס ודו"ק. ובאמת גם ס"ס המתהפך ג"כ לא הוה כאן רק דלפמ"ש הש"ך בסי' ק"י בלא התחיל הטורף הוי ס"ס א"כ ל"צ מתהפך ג"כ יש ליישב כן אלא שיש לפקפק קצת אבל מ"ש נכון מאד

סי' ל"ג וושט או תורבץ הוושט וכו' עש"ך ועיין דגול מרבבה מ"ש בשם הת"ש ובתשו' הארכתי בזה. אמנם אני תמה מהא דאמרו בתמור' דף י"א ע"ב מאי איכא בין רבא לרב ששת א"ב הא דר"א דאמר ר"א ניטל ירך וחלל שלה ולשיטת התב"ש דנקובת הוושט הוה נבלה מחיים רק שאינו מטמא א"כ לימא נקיבת הוושט א"ב וע"כ דנקיבת הוושט אינו אלא טריפ' בלבד. ועיין שו"ת חכם צבי ז"ל סי' ע"ז שהעל' דנקיבת הוושט לא הוה רק טריפ' וצ"ע שלא הזכיר כלל דברי הש"ך הנ"ל וצ"ע

סי' ל"ה בשנת תרכ"ז ביום ה' לך נשאלתי במכתב מק' יאבריב מהרב מוה' בעריש אפיסדארף במה שאירע שם שוורדא נתקטנה מאד מאד פחות מכעובי אצבע ואין לה תואר וורדא וע"י הצירוף נמצאת החתיכה באונות הימין והוורדא כתקונ' וע"ז כתב דאף שהרמ"א כתב שבחסר מקצת מהוורדא בימין כשר היינו דוקא בחסר מקצת אבל יש בה כשיעור עובי אצבע אבל בחסר ואין לה השיעור ולא תואר וורד פשיטא דל"מ הצירוף והוה כשינת' מקומה ואמר שמצא כן בספר תורת הזבח בשם ב"א הנה הב"א אינו תחת ידי אבל לפענ"ד ליתא כיון שהעיד הרמ"א שדרכה כן שוב לא הוה שינתה מקומה דהא דככה להיות שם והרי בחסר וורדא ג"כ הרבה פוסקים מכשירים וניהו דאנן מטריפין אבל במקום שדרכה להמצא כשר כנלפענ"ד. אח"כ דברתי עם שוחטים דקהלתינו והראו לי דברי ראש אפרים שמחמיר בזה ומטעם דכל שאין לה שיעור עלה הדס הוה כאין לה תואר וורד ע"ש וכ"כ בספר מנחת הזבח בפשיטות ואף שבספר חגורת שמואל מכשיר גם כשאין בו צירוף ודחה דברי הפר"ח הנה באמת הפר"ח העתיק דברי הש"ך וכתב בלשון א"נ וא"כ משמע דגם הש"ך בתירוץ הראשון מודה להכשיר אף בשאין בו צירוף מ"מ כיון דכל האחרונים מסכימים שהיא טריפה ע"כ חוזר אני ואומר שהיא טריפה

שם ס"ב אבל אם יש לה שתים כתב הש"ך פירוש אפילו אינה עומדת זו אצל זו סתום הדברים. ולפענ"ד בכוונתו דהנה לכאורה צ"ב כיון דיתר כנטול דמי א"כ למאן דמכשיר חסר וורדא לגמרי מדוע יפסול ביתר וורדא לו יהא דחסר'. וכן הקש' אותי אחד מהתלמידים בלמדינו בטור. והשבתי דיתרת טריפה דבאמת היה לנו להטריף בוורדא אחת דהא יש בהמות שאין להם וורד כלל רק דזה חידוש דכל חיווי ברייתא הכי אית בהו והיינו כמ"ש הב"י בשם הר"ן שכתב בשם הגאונים דלכך אין להטריף לשום שינוי בין בחסר בין ביתר משום דיש בהמות שהם חסרים ויש בהמות שיש להם שתים. ובזה אני מבאר מ"ש התוס' בשם ר"א דכל הני חיווי ברייתא הכי אית להו והיינו להכשיר אף בשני וורדות והתוס' תמהו על לשון כל חיווי ברייתא הכי אית להו לא מורה דיש להם שנים רק דאחד יש להם ולפמ"ש א"ש דאחד באמת ג"כ לא מסתבר שיהי' כשר כיון דכמה לית להו רק כיון דחיוי ברייתא הכי אית להו שוב עכ"פ הוה בחסר כיוצא מגדר הטבע. ולפ"ז בשתים דאדרבא יש לה שתים רק דיתר כנטול דמי וכאילו ניטל ואף אם כחול ימים ירבה כמ"ש הרשב"א בתשו' ולפ"ז כאן דניטל אינו פסול רק משום דיוצא מגדר הטבע אבל כל דיש לה שתים עכ"פ לא מקרי יצא מגדר הבהמו' דהרי אדרב' עוד נוספו' יש לה ולכך כשר וז"ש דכל חיווי בריית' הכי אית להו קאי רק על מה דכשר ביש לה אחת וממיל' בשתים ודאי כשר וכמ"ש. ולפ"ז ק"ל להשיך לדברי הרמב"ם דחסר כשר למה לנו להשמיענו דכשר בשתי' לו יהא דחסר וע"ז כ' הש"ך דמיירי באין עומד זו אצל זו ול"ש כל יתר כנטול כמ"ש הט"ז ס"ק ד' וא"כ ה"א דיהי' טריפ' דיוצא מגדר הטבע ואינו כנטול וקמ"ל דמ"מ כשר כיון דחסר כשר גם זה כשר ודו"ק היטב ובדברי הט"ז יש לי אריכו' ואכ"מ ובפשיטו' נ"ל דהנה רבינו אפרי' כ' דר"א מיירי ביש שנים וע"ז הכשיר והרי שם מיירי ביני ביני וא"כ לא עמדו זה אצל זה ואפ"ה הכשיר ומזה דייק הש"ך דאפי' אינו עומד זה אצל זה

סי' ל"ו סעיף ח' וכ"ז כשנרא' החסרון מבחוץ לאחר נפיח' אבל אם היא מבחוץ כשאר ריאה אלא שנחסר מבשר' מבפני' אפי' מחזיק החסרון עד כדי רביעי' כשרה יתר מכאן טריפ' בלמדי הדברי' היו תמוהי' דדברי הרב אינם דבר והפוכו שמתחיל וכ"ז כשנרא' החסרון מבחוץ והיינו דבזה כשר כמ"ש והמנהג להכשיר אבל מבפני' היו לו לכתוב דבזה פסול ואף דמסיים יתר מרביעי' טריפ' הא זה לא נתבאר ברישא דכשר אף ביתר מרביעי' וגם תמוה דהיאך אפשר דבחסרון מבחוץ דודאי חשוב חסרון יהי' כשר אף ביתר מרביעי' ובפני' יהי' טריפ' ביתר מרביעי' וגם תמוה למה השמיט דין נימוק המבואר בש"ס וגם המחבר לא הזכירו כלל ומאד נתקשיתי בזה ולפענ"ד נרא' דהנה גוף דברי הרמב"ם דאוסר בחסר מגוף הריאה נדחקו כלם דא"כ לוקי מתני' הכא דחסר היינו בתולד' ולא נקבה וגם הט"ז הקשה למאן דמטריף ככף כפופה לוקי המשנ' כה"ג וגם לוקי ביתר מרביעי' וגם הש"ך הרגיש בזה בשם המהרש"ל יעו"ש. ולפענ"ד נרא' דהרמ"א כאן בא ליישב קושי' זו וכ' דהא דמטריף הרמב"ם בחסר וכן לדידן בכף כפופה היינו כשנרא' החסרון מבחוץ אז טריפ' והטעם פשוט דכיון שאינו מכוסה כלל א"כ שליט ביה אוירא אבל כשמכוס' בחוץ דלא שליט אוירא אף שחסר מבפני' באמת גם הרמב"ם מודה דכשר דחסרון מבפני' ל"ש חסרון וגם בכף כפופה לדידן כשר. ובזה מבואר היטב דברי הש"ס דאדרב' מבואר כשיטת הרמב"ם דזה דמקש' אילימ' מבחוץ היינו לא דחסר מבחוץ דזה ודאי טריפ' רק דנברא חסר ונרא' החסרון מבחוץ אבל לא נחסר שום דבר רק בתולד' לזה אמר היינו נקבה דמה נקבה שלא חסר טריפ' דשליט בי' אוירא במעט נקב מכ"ש בחסר ונרא' החסרון מבחוץ אלא שחסר בפנים והיינו דמכוס' בחוץ הא חסרון מבפני' ל"ש חסרון ומיושב היטב קושי' התוס' ד"ה אבל ודו"ק. ובזה מיושב היטב דברי הרמ"א שכ' וכ"ז היינו מה שנחלק הרמב"ם בחסר וכן לדידן בכף כפופה היינו כשנחסר מבחוץ אבל במכוס' בחוץ רק שחסר מבפני' כשר דחסרון מבפני' ל"ש חסרון. ובזה מיושב דלכך השמיט המחבר נמוק דהוא לשיטתו דפסק עיקר כדיע' הראשונ' דחסר כשר והיינו אף שנרא' בחוץ מכ"ש בנימוק בפני' וקרום קיים דכשר וגם הרמ"א לא העתיק דינו של ר"נ רק על יתר מרביעי'. ובזה מיושב היטב קושית הט"ז דר"נ אמר סתם דכשר ובבריית' תני ברביעי' ולפמ"ש א"ש דר"כ מפרש דזה דוקא אם חסרון מבפני' שמי' חסרון מחלק הבריית' בין רביעי' ליתר מרביעי' אבל אם חסרון מבפני' ל"ש חסרון אף ביתר מרביעי' כשר ומה דאמר תנ"ה הוא רק להביא ראיה כל שהקרום קיים כשר ואינו רק חסרון מבפני' ונמצא למאן דמכשיר חסרון מבפני' א"כ כשר בכל גווני ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד מאד מאד

שם סי"ד צמקה כלה ובצמק' אונא דעת בה"ג דהוה כחסר ק"ל דלמה לא מוקי בזבחי' דף ע"ו דאערוב בבהמ' דשמע' קול ב"א שהפחידוה ושחטה תיכף ואח"כ נתערב' ולא נודע ובהחפזי לא ראיתי מי שעמד בזה ועכו"פ סי' נ"ז גם ק"ל בהא דפריך בחולין דף מ"ו ריאה שחסר' ולמה לא מוקי בצמק' דהו"ל חסרון מבפני' וע' ט"ז ס"ק כ"ו במה שנחלקו הרשב"א והר"ן נרא' לפענ"ד ראיה להרשב"א מדלא חשיב במשנ' דא"ט חרותה בכלל הטריפו' רק בכשרות מני חרותה ביד"ש מכלל דאינך חרותות כלם הם טריפו' וא"צ לחשוב רק מה דכשר בחרותה דהיינו בידוע ביד"ש וכעין דאמרו מנה הטמאים בעופות לפי שהטהורי' מרובים ודו"ק

סי' ל"ח ס"ג למרא' המותר עט"ז וש"ך שנחלקו אי סגי במרא' המותר אי בעי דוקא למרא' ריאה. ולפענ"ד נראה בהך דאדומ' כשרה מדר"נ או ירוקה דבזה סגי אף בלא חזרה רק למרא' המותר והטעה דוקא במרא' פסול' שאינו בטבע היציר' שפיר צריך שתחזור למרא' הריא' ממש דאל"כ עדיין ריעותא היא אבל באדומ' דבטבע היציר' היא כל שלא נבלע בהגוף הדם הוא אדום ביותר א"כ כל שחזר למרא' כשרה אף שאינה מראה ריאה ממש כשר. ובזה מיושב היטב מה דקשה לשיטת רש"י דאדומ' כשרה א"כ לאיזה צורך הביאו הך דר"נ והא אדומ' היא ממראו' הכשרו' ולפמ"ש י"ל דזה דחידש דאף דאינו מראה ריאה ממש מ"מ הוא בטבע, כך. ובזה מיושב היטב דברי התוס' חולין דף מ"ו ד"ה אוכמי שהקשו דאוכמי היינו דיותא דטריפ' והקש' המהרש"א דנוקמי כשמתלבנת ע"י נפיחה וכמ"ש ליישב ד"ה אלא הך דאדומ' ולפמ"ש א"ש דדוקא בהך דאדומ' הוא דמועיל אף שלא חזר למראה ריאה ממש אבל באוכמי בעי שיחזור למרא' ריאה ממש. והנה בהך דא"ל המתינו עד שיבלע דמו הבאתי בחבורי יד שאול סי' רס"ג דהא שומר מצוה לא ידע דבר רע וכמ"ש מהרלב"ח וח"ץ סי' א' לענין קטלני' ביבום וכעת כ"ל דע"כ לא אמרי' בקטלני' ליבום רק שם דאם לא נימא דמיבם יתבטל המצוה לגמרי אבל כאן דא"ל שתמתין עד שתבלע דמו בזה פשיטא דצריכ' להמתין. ובזה פירשתי מ"ש שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם והיינו דאם יש עת לקיים המצוה אז לא יביא עצמו בסכנה. ובזה פירשתי מ"ש שבי אלמנה בית אביך עד כי יגדל שלה בני כי אמר כי ימות גם הוא כאחיו ופירש"י שדחה אותה בקש שקטלני' היתה והרמב"ן תמה למה לא אמר לה בפירוש והח"ץ תמה דהא ביבום ל"ש