דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) פד

צואר אחד ופשיט מסיפ' כיון דמלא צואר אחד היינו חוץ לשני צווארים כמו בריש' כמלוא צוואר היינו חוץ לצוואר וא"כ כ"ש דבעי מלא צוואר אחד חוץ לצווארים וע"כ דצריך שיעור צוואר חוץ לצוואר ודו"ק

והנה מה דמבואר דצריך כמלוא צואר והעור המפרקת צ"ע כיון דקיי"ל דאסור לחתוך המפרקת ואם כן למה לי כשיעור המפרקת והרי מה דלא אמר דלא לשוויה גיסטרא הוא לענין דלא לבלוע דם באברים וכמ"ש הרשב"א הובא בב"י והט"ז ס"ק ב' כאן תמה על הרשב"א דהא ע"י מליחה מותר ולא ידעתי קושייתו דהכוונ' דלא לשוויה גיסטר' היינו שלא יאכלנו בלי מליח' ואם כוונתו דזה אינו גיסטר' דמשמע דאסור מצד השחיט' אינו כ"כ תימה. אמנם בלא"ה יש ליישב דבאמת מה דמותר במליח' אף שהבליע דם באברים ויש להסתפק שמא לא יצא כל הדם ע"י מליח' אבל ז"א דדם שמלחו אינו רק דרבנן וספיקו להקל ולפ"ז לפמ"ש הרשב"א בעצמו לחלק דדם קדשים הוא דאינו אסור רק מדרבנן א"כ י"ל דוזבחת לא מיירי רק בחולין ושפיר שייך דלא לשווייה גיסטר' בשם אסור מה"ת. ובזה יש ליישב קושית התוס' על רש"י דלמה צריך תרי קראי ולפמ"ש חדא לענין מפרקת היינו הך ושחט דמיירי בקדשים והך וזבחת מיירי בחולין אלא שמ"מ דברי הרשב"א צ"ע דהא הוא מכשיר גם בחולין ע"י מליח' וגם לר"ע דס"ל דלא הותר בשר תאוה והך קרא דוזבחת איירי בקדשים כדאמרו בחולין דף י"ז א"כ לא א"ש וגם דברי הנקה"כ בישובו תמוה דהרי וזבחת מיירי בחולין לר"מ וצ"ל דאתי' כר"ע ודו"ק היטב וע' בש"ך סי' כ"ג ס"ק י"ב ולפמ"ש הש"ך כאן יש ליישב דברי הסה"ת ע"ד אחר ודו"ק

שם סעיף ט"ו ונשמט אחד מהן. בהיותי בשנת תרט"ו בקיץ העבר בקארלסבאד נשאלתי מהרב מו"ה שבתי דימאנט במ"ש במדרש פ' תולדות שא נא כליך תליך וקשתך שחוז מאני זיינך שלא תאכילני נבילות וטריפות והוא תמוה דטריפות לא שייך בשחיט' דכל ספק בשחיט' הוה נביל' ואמרתי דמזה ראיה לשיטת הבה"ג דעיקור לאו טריפה רק שלא נשחט וכ' הרמב"ן דאם נשחט אח"כ הו"ל טריפ' וע' בב"י כאן ואם כן שוב שייך בשחיט' ג"כ ענין טריפות. וכעת אור ליום וא"ו תולדות תרט"ז למדתי עם תלמידי נ"י בש"ע כאן ונזכרתי מזה וראיתי ביפ"ת שעמד בקושי' זו ונדחק ולפמ"ש אתי שפיר. וראיתי ברש"י בחומש שלא העתיק רק שלא תאכילנו נביל' והשמיט טריפות ולפמ"ש אתי שפיר דרש"י לשיטתו דס"ל דעיקור היינו סכין פגומה והו"ל חונק וזה הוה נביל' ודו"ק

והנה הרשב"א הקש' דלבה"ג למה בעוף שחט הוושט ונשמט הגרגרת טריפה והא סגי בשחיטת הוושט לחוד ול"ש שאינו שחוט וכ' דמ"מ בעי ראוי לשחיט' והובא בב"י וט"ז וש"ך ולכאור' קשה דלר"א ב"א בחולין דף כ"ח דדוק' וושט ולא קנה א"כ הקנה אינו ראוי לשחיט' כלל ואמאי יפסול כשנשמט הגרגרת וצריך לדחוק כיון דלכתחל' בעי גם בעוף שנים א"כ מקרי אינו ראוי לשחיט' ודו"ק שוב בשנת תרי"ז אור ליום ו' חיי ראיתי בש"ך סי' כ"ה ס"ק ב' ולכאור' רציתי לחדש דלבה"ג צריך לבדוק אחר שחיט' דלבה"ג אינו טריפ' רק של"מ שחיט' אבל ל"ש לומר דהוא ברוב בהמות דהא באמת אינו טריפ' כלל מיהו עכ"פ יצא מרוב בהמות שאין סימנים עקורים ודו"ק

סימן כ"ה ס"א מיהו א"צ לבדוק אחר שמוטה היינו דלא כבה"ג והנה בראשית ההשקפה אמרתי דהבה"ג לשיטתי' דשמוטה אינו טריפה רק שאינו שחוט א"כ ל"ש לומר דסמכינן על חזקת בהמות כשרות שאינן טריפות דהא גם זה אינו טריפה רק שלא מקרי שחיטה אבל לדידן דהוה נבילה או טריפה להרמב"ן שפיר א"צ לבדוק אחר עיקור דהא סמכינן על חזקה. וראיתי בב"ח שהרגיש בזה קצת אבל לא ביאר כ"כ כמ"ש ושמחתי שזכיתי לכוין לדעת זקני הב"ח ובזה י"ל דלכך הגרמה צריך לבדוק דהא הגרמה היינו שיוצא חוץ לשחיט' וזה ל"ש לסמוך על החזקה דבהמה אינה טריפה דהא באמת בעצם אינה טריפה רק שהוא הגרים ויצא חוץ למקום השחיטה ודו"ק והש"ך לא הרגיש בכ"ז וצ"ע. והנה במ"ש הרמ"א ול"ח שמא ע"י הפרכוס נתרחב החתך כ' הש"ך בשם אביו הגאון ז"ל דאם הוושט שחוט ל"ח שמא נתרחב החתך משא"כ בקנה. ובזה יש ליישב דברי הטור על התורה פ' תולדות שהקשה על מ"ש יצחק לעשיו שא נא תליך וקשתך והא יש לחוש שמא לא יהי' הסימנים שחוטים והדבר תמוה דהא רבא בדיק גירא ושחט ואמרו דראה אח"כ ולפמ"ש הש"ך א"ש דקושית הטור היא שמא יארע שהקנה ישחט ויש לחוש שמא פרכס

שם ס"ג ול"ח שמא במקום נקב קשחיט. כן הוא בש"ס דף ל"ט והנה לכאורה זה מבואר כשיטת הט"ז לענין מטבע מזוייפת ולא כרשב"ם הובא בש"ך חו"מ סי' רל"ב דהרי גם כאן מקודם שנשחטה היה לה חזקת איסור ואחר שנשחטה אף דנסתפק לנו שמא במקום נקב קא שחיט אפ"ה אמרינן דחזקת איסור אזל לה בשעה שנשחטה דאז לא נולד לנו שום ספק וה"ה שם בשעה שפרע נסתלק החזקת חיוב ואחר כך נולד הספק הו"ל א"י אם נתחייבתי וכמ"ש הט"ז סי' ע"ה. אמנם נרא' דל"ד דבאמת כאן חזקת איסור דהיינו אינה זבוחה או אמה"ח ודאי אזל בשעת שחיטה רק דמחזיקין מאיסור לאיסור וכמ"ש הרשב"א ביבמות דף ל"א וא"כ זהו קודם שנשחטה אבל כל שנשחטה אזל לי' חזקת אמה"ח ושוב ל"ח שמא נתחדש ענין איסור נבלה משא"כ שם שייך חזקת חיוב הקדום כל שיש להסתפק שמא היה מטבע מזוייפת בפרעון שלו ודו"ק היטב. ומיהו לענין חזקת א"ז אפשר דכל דיש לחוש שמא במקום נקב קשחיט שוב הדרא חזקת אינו זבוח לדוכת'. אבל לשיטת רש"י משום אמה"ח ודאי ל"ש לאחר שחיט' ודו"ק. ומיהו לב"נ דאסור מפרכסת שוב אסור גם בזה דעדן לא אזל חזקת אמה"ח ולפ"ז אם נימא דגם לישראל לאסור דמי איכא מידי שוב אסור גם לישראל וראיתי בפמ"ג בשפ"ד ס"ק ו' שהקש' על מ"ש הש"ך דתלינן כל הנקבים בזאב משום דרוב אין טריפות והקשה הפרמ"ג הא ספק בשחיטה הו"ל נבילה והביא בשם חכם אחד שהרי יצא בהיתר והוא דחה זאת דהרי המהרי"ק בשורש קנ"ז כ' במצא שמיט ל"מ מה שיצא בהיתר והביא ראיות הרבה וה"ה כאן ונפלאתי על הפרי מגדים דהדבר פשוט דיצא בהיתר מועיל כמבואר סי' ח"י סי"ג. אמנם הט"ז הקשה שם בס"ק יו"ד מסט"ו ומחלק בין כשהיה צריך בד בדיקה ל"מ מה שיצא בהיתר לבין אם לא צריך בדיקה ע"ש והוא חילוק ברור ולפ"ז בשלמא בנמצא שמיט דהדין הוא דצריך בדיקה תיכף כשזורק העוף כמבואר כאן ס"א ולכך ל"מ יצא בהיתר אבל כאן לענין ב"מ דסמכינן אחזקה בכל י"ח טריפות ול"צ בדיקה א"כ שוב לא צריך בדיקה ומועיל מה שיצא בחזקת היתר ודו"ק. ובזה מיושב מה שהקשו התב"ש וכו"פ ופרמ"ג דמ"ש מבדיקת הריאה דאסרינן בנאבדה ולפמ"ש א"ש שם דהצריכו בדיקה ל"ש שיצא בחזקת היתר ואף דהט"ז כ' דגם בסכין כל שנאבד מקרי יצא בחזקת היתר היינו שם דעכ"פ נבדק קודם השחיטה אבל ריאה דעלולה לטרוף ודאי לא מקרי יצאת בחזקת היתר דהא הו"ל מיעוט דשכיח וכל הבדיקה היא בשביל זה משא"כ כאן ודו"ק

סימן כ"ז בתשובה שהשיב הט"ז במ"ש בשם השואל דמדברי התוספות בעירובין דף ז' משמע דנפסק השדרה טריפה אף למטה מפרשות דל"ש פסיקת חוט דלא כרש"י ואחי הט"ז האריך לדחות דבריו והנה שאל אותי עלם משכיל מטארניפאל דהרי משנה מפורשת בדף נ"ז דנשברה השדרה בלא חוט כשר והיא תימה גדולה ולפי שאני פה טריסקוויץ שנת תרט"ז ב' מסעי ואין לי שום ספר אמרתי דאולי כוונתו דיש לחלק בין פסיקת השדרה לנשברה השדרה וראיתו הוא רק די"ל במפרקת נשברה הוה ג"כ אסור אבל זה דחוק וצע"ג אחר זמן רב מצאתי בלב"ש ובשאר ספרים שהעירו כן על הט"ז

סימן כ"ח ס"א והכיסוי היא מצוה בפ"ע אבל השחיטה כשרה. כ"כ לאפוקי מראבי"ה ולפענ"ד הראבי"ה לשיטתו דס"ל דאסור לספר בין שחיטה לכיסוי והיינו משום דס"ל דאם לא כיסה אסור לאכול שוב הו"ל השחיטה עם הכיסוי אחת אבל לדידן דמותר לאכול בלא כסוי לכך הרב בעל התרומה חולק דאין איסור לספר בין שחיטה לכסוי ולפענ"ד מה שבה"ג כ' שאין לברך על הכסוי באמצע רק אחר הכסוי הוא משום דס"ל דשחיטה וכסוי אחת היא אבל הרא"ש חולק ומטעם שאין הכסוי שייך לשחיטה ולפענ"ד ראיה ברורה לזה מהא דאמרו חולין פ"ח דכסוי הכשר מצוה איכא הנאה ליכא וע"כ דמותר לאכול גם בלי כסוי דאל"כ היה הנאה ג"כ וכן משמע בביצה כל הסוגיא בדקר נעוץ ובדף ז' שם דאל"כ הי' מניעת שמחת יו"ט אי לא מצי אכיל בלא כסוי וע' תוס' שם. שוב מצאתי בפרמ"ג הערות אלו ונהניתי אף שהוא דוחה ע"ש אבל מ"מ כבר הערה בזה

שם ס"ח חייב לכסות. עט"ז ס"ק ח' דכל שלא נהנה בזה שבירך רק שמבטל מצות חבירו אינו חייב לשלם. והנה בהך דצדוקי דאמר לו רבי או כוס של ברכה אתה שותה או מ"ם זהובים אתה נוטל והיינו שכר ד' ברכות של ברהמ"ז. ולכאורה לפמ"ש הרשב"א והרמב"ן הובא בב"י או"ח סי' קפ"ח ועבב"י סי' קצ"א שם דמה"ת אינו חייב הג' ברכות ובכל מה שיאמר יוצא מה"ת והנוסח ברכות חז"ל תקנו וכיון דהצדוקי אינו מאמין בדברי חז"ל א"כ שוב אף אם היה מברך לא היה נהנה א"כ אינו מגיע לו המ' זהובים עבור זה ואף שאורח מברך אבל הצדוקי לא היה נהנה וזה לפענ"ד מ"ש רש"י דברכות שענה אמן והיינו דעכ"פ אמן היה יכול לענות ורבי רצה להרחיקו שלא יברך ולא יענה אמן וע' בלחם חמודות ובש"ך חו"מ סי' שפ"ב ובמג"א סי' קפ"ב בזה ויש ליישב בזה הרבה קושיות ואכ"מ

שם סי"א כסהו ונתגלה. עת"ח שחידש דכל שכיסה מותר לגלות אף לכתחלה דאין המצוה רק לכסות ובגליון הש"ע תמהתי בזה מהא דאמרו בכריתות דף ד' חד לדם כסוי ופורש"י דה"א כיון שנתכסה בטל לה לגבי ארע' ע"ש ואי נימ' דא"צ רק כסוי וכל שכבר נתכסה די בזה ויכול לגלותו שוב לא בטלו לגבי ארע' וע"כ כיון דאי לא התגלה א"י לגלותו שוב נתבטל לה וכמו בתבן ובטלו בעירובין וסוכה ופסחים בחמץ ושאור שנתבטל ממיל' ודו"ק ולפירוש התוס' ישנים בכריתות שם ל"ק אבל לרש"י קשה ובאמת הענין דהא דנתבטל ומותר נלפענ"ד כמו דמלחו ובשלו אקלש הדם כמו כן כל שנתבטל בעפר הא דאקלש הדם וקמ"ל ורש"י לשיטתו דדם שמלחו מדאוריית' והיינו בחולין דוקא וכמ"ש הרשב"א והסמ"ג ודו"ק

שם סי"ד בהג"ה ונתנבלה בידו. ביאור דברי הגהמ"יי ממה שהקש' בה נלפענ"ד בפשיטות דהיה מקום לומר דטפה טפי שנפל נתבטל להדם הכשר והו"ל דם כשר וא"כ ל"ד לדם בהמה שנפל ע"ג