דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) פג

על הב"ח מקושית התב"ש והפרמ"ג ומיהו גם להש"ך קשה למה צריך בדיקה קודם שחיטה ועיקר החשש כ' הרשב"א שמא ישכח מלבדוק אחר שחיטה וזה ודאי ספיקא שרי מה"ת לשיטת הרמב"ם ובלא"ה י"ל דאף לרמב"ם ג"כ מודה בספק שמא הוא פגום דודאי אסור מה"ת דהא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וא"כ ספיקו אסור. אמנם נרא' דהש"ס קאי על רב חסדא ור"ח לא ס"ל הך דר"ה וס"ל דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי וא"כ ספק שרי מן התורה ושפיר צריך קרא דושחטתם בזה וכמ"ש ודו"ק. והנה בהך דושחטתם בזה ק"ל דכיון דהיה בעת המלחמה ולשיטת הרמב"ם אף בכל מלחמות הותר כתלי דחזירי וע' ברמב"ן פ' ואתחנן א"כ למה טרח שאול לבדוק הסכין ואף דהרמב"ם כ' דוקא שאין להם מה לאכול כמ"ש הרמב"ם בה' מלכים הא שם הי' העם עייפים ורעבים ובודאי הי' מותר להם וגם מה שאמר להם בגדתם היום ודרשו חז"ל שאכלו או"ב ומה חשש להם הא הי' בשעת מלחמה ואדרבא כשלא נשחט יפה ל"ש איסור או"ב כמבואר בחולין פ"ה וצע"ג ואולי כל מה שיכול לתקן אף שהוא בטירחא וכ"ש או"ב דא"צ לשחוט ביום אחר זה לא הותר דדוקא מה שצורך להם וא"א בענין אחר. אמנם לפענ"ד היה נרא' דבר חדש דהרי השחיט' כתב החינוך משום צער בע"ח ושחיטה אינו מצער כ"כ כמו נחירה ע"ש וכן או"ב הוא לחמלה על בע"ח ואף דהאומר כשם שחסתי וכו' משתקין אותו היינו דוקא למה שאין טעם למצוה כמ"ש המורה וע' רמב"ן פ' תצא מ"ש בזה וא"כ לפ"ז נ"ל דמה שהתורה התירה כתלי דחזירי היינו מה שא נו נוגע לצער בע"ח אבל לצער בע"ח בשביל אכילת אדם לא התירה תורה כל שיכול לעשות בלי צער וגם ספק אסור מה"ת בזה דגם על בע"ח חסה התורה וע' בהלכות מלכים שגם בספק בע"ח אסור ע"ש ודו"ק כי זה דבר חדש

סימן י"ט ס"א דבר דאתיליד בו ריעות' ומהרש"ל פסק דמותר לברך כיון שיוצא מידי נבלה והש"ך השיג דהרי אמרו בירושלמי חזקת ב"מ כשרים וכוונתו דעכ"פ אף שאינם כשרים הרי יצאו מידי נבילה וע"כ דאינו נבלה ולפענד"נ דהירושלמי הלז הוה סייעתא להמהרש"ל דהנה בירושלמי פרק הרואה אמרו שחיטה מאימתי מברך ר"י אומר עובר לשחיטה יוסי בן נהוראי אומר משישחוט מעתה מבדק בסימנים חזקת ב"מ כשרים והנה טרם יהי' כל שיח אבאר דבאמת יוסי ב"נ דאמר משישחוט שמא תתנבל בשחיטה מבואר דחשש הוא לנבילה הא טריפה לא איכפת ליה והוא כשיטת רש"ל והנה הא דאמר מעתה מבדק הנה הפר"ח והרבה אחרונים רצו לפרש דהיא קושיא דיבדוק כל טריפות הריאה שמא תהיה טריפה ומשני חזקת ב"מ כשרים ואינם טריפה ומזה מבואר להיפך כמ"ש הש"ך והפר"ח אבל אני תמה דלפנינו הגירס' בירושלמי מהו מבדק בסימנים וכ"כ הש"ך בנקה"כ גירסא זו וא"כ שוב אין פירוש להירושלמי דמה ענין ב"מ להסימנים והמפרש ר"א פולדא פירש בניחותא דמבדק בסימנים והיינו שאין לברך עד שיבדוק אבל א"צ להמתין על בדיקת הריאה דב"מ בחזקת כשרות הוא והוא הימה דא"כ הסימנים נמי יש להם חזקת כשרות אמנם באמת בש"ס אמרו דאם לא בדק בסימנים דר"א בר"י ס"ל דהוה טריפה ומתניתא ס"ל דהוה נבילה ופליגי בדר"ה דר"ה ס"ל דבהמה בחזקת איסור עומדת עד שנשחטה ומשנשחטה בחזקת היתר עד שיוודע במה נטרפה דמ"ס בחזקת איסור קיימא והשתא מתה הוא ומ"ס בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן. ובזה נלפענ"ד לבאר דברי הירושלמי דהנה קודם שנשחטה ודאי בחזקת איסור קיימא עד שיוודע לך במה נשחטה ופשיטא דאסור לברך וחיישינן שמא תתנבל בשחיטה אבל משנשחטה אף שלא בדק בסימנים הרי נשחטה בחזקת היתר עומדת ושוב ל"ח לנבילה. אמנם לכאורה אם נימא דלא כראב"י וס"ל דגם לישראל אסור מפרכסת שוב ל"ש בחזקת היתר עומדת דהרי לא הותר עדן עד שתמות וא"כ שוב אסור לברך אמנם באמת הב"מ דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא ולזה בודאי השחיטה הוציאה מידי נבלה וא"כ ז"ש מעתה מבדקא בסימנים והיינו שנצטרך להמתין עד בדיקת סימנים וע"ז אמר דחזקת ב"מ כשרים וא"כ ל"ח לטריפה ולנבילה לא חיישינן דעכ"פ הב"מ יצאו מידי נבלה ושפיר הועיל השחיטה לענין ב"מ ודו"ק כי הוא חריף. והנה במה שצריך לברך עובר לעשייתן נלפענ"ד דהנה הכוזרי כ' הטעם שתקנו חז"ל ברכות הוא להעיר לב האדם שיהנה מהדבר דהנה האדם החושק לדבר ויהי' מובא אליו כשהוא ישן או משתכר אח"כ כשיתעורר משנתו או יפיג מיינו השכרות ויצטער שלא הרגיש בהנאתו בעת שדעתו עליו וה"ה בזה דכל שאינו מברך אינו מרגיש בהנאתו אבל כשמברך שהקב"ה המציא לו זאת הוא נהנה כפליים ולכך נראה שתקנו שיברך קודם לעשייתו שאז האדם נהנה בטרם ישיג הדבר אבל אח"כ אינו משיג ההנאה כמ"ש כל דבר ערב שטרם שישיג הדבר הוא נהנה ומשתוקק לזה לא כן אח"כ וזהו שמחלק בהגהת אשרי בין אכילה לשאר ברכות והיינו כי באכילה בודאי אין לברך אחר הנאתו כי כבר כלה הנאתו והנה לפמ"ש הט"ז בסי' א' יש מקום לומד דבשחיטה ודאי אין לברך אחריו דהא השחיטה אינו רק שבח על שהגדילנו מן האיסורים ורק שסמכוהו על השחיטה וכל שכבר שחטו מה לו עוד ויש מקום לומר להיפך דאדרבא כיון שאינו שייך להשחיטה רק שסמכוהו לבד ל"ש עובר לעשייתן או אח"כ דהא אינו רק ברכת השבח ודו"ק ויש להאריך בזה ואכ"מ

סי' כ"א ס"א ולזה יתכוין השוחט כ"כ הרמב"ם פ"א משחיטה וצ"ב מה כוונתו ולפענד"נ דכוונתו לשלול דעת הט"ז לעיל סי' י"א ס"ק י"ז שבשחיטה אין הברכה על השחיטה שהרשות בידו שלא לשחוט כלל ולא לאכול ועיקר המצוה היא על שאסר לנו לאכול בלי שחיטה ולזה אמר כאן דהשוחט יתכוין שישחוט שני הסימנים לגמרי ואם כן מצד אינה זביחה כבר יצא בשחטו הרוב ומה שנצטוינו על השחיטה בכלו זה מצות שחיט' ולזה יתכוין השוחט. והנה בדף כ"ח נחלקו ר"כ וראב"א דראב"א ס"ל רוקא וושט ולא קנה ויש להסתפק אי פליגי אף בדיעבד ס"ל לראב"א דוקא וושט או דלמא לכתחלה ס"ל דמצות ובדיעבד מורה ראב"א דכשר בקנה לבד ואמרתי דתלוי בשני תירוצי הש"ס ר"פ השוחט במה דקתני השוחט דוקא דיעבד דאם נימא משום עוף נקט דיעבד וא"כ קאי על אחד בעוף וע"ז נחלקו מהו אחד וראב"א ס"ל אחד המיוחד וא"כ מבואר דאף בדיעבד פסול כששחט הקנה אבל אם נימא דקאי על רוב אחד כמוהו א"כ י"ל דאחד בעוף הוא לכתחלה ובזה פליגי איזה הוא האחד וס"ל לראב"א דהכוונה על הוושט דהוא אחד המיוחד ולפ"ז י"ל דבדיעבד כשר. איברא דכל קושית הש"ס על ר' אבא לא יתכנו אם נימא דראב"א קאי על דיעבד ואף אם נדחוק מ"מ יקשה במה דמסיק הש"ס מהך עובדא דממסמס קועיה דמא דאמר ר"י ברי' דרבא דלשחטי' לקנה ומה קושי' הא שם כיון דא"א באחר הו"ל כדיעבד כמ"ש התוס' בפסחים דף למ"ד דכ"מ דא"א חשוב כדיעבד ולכך שרי בקנה והיא קושי' גדולה וצ"ל דהש"ס קאי אליב' דל"ק דדיעבד קאי על אחד בעוף ושפיר מקשה על ראב"א אבל לשיטת הרי"ף דקי"ל כל"ב א"כ י"ל דגם ראב"א מודה דבדיעבד כשר כששוחט בקנה ול"ק על ראב"א כל הקושיות וע' בטוש"ע לקמן סי' רל"ד בט"ז ס"ק ז' להרשב"א מפרש ג"כ דמ"ש אחד מהם דמהו אחד המיוחד דהיינו האב והוא כדפי' ראב"א כאן אחד המיוחד. ובזה יש ליישב דברי הכלבו הובא ביתה יוסף שכ' דיש לשחיטה וושט דוקא ותמה הב"י דהא נדחה דברי ראב"א ולפמ"ש לשיטת הרי"ף לא נדחה דברי ראב"א ודו"ק: ובזה מיושב היטב קושית הכו"פ דלראב"א דס"ל בע"ז נ"ד דאדם אוסר דבר שאינו שלו א"כ יקשה קו' הש"ס חולין דף מ' מכיון דשחט סימן אחד אסרה וא"א לאוקמ' בחטאת העוף ובחצי קנה פגום דהא הוא ס"ל דוושט דוקא ולפמ"ש א"ש דבאמת ראב"א ס"ל ג"כ דבדיעבד כשר וכ"כ החו"ד בעצמו ע"פ דברי הב"ח אבל דבריו דחוקים ומ"ש נכון ת"ל מיהו בלא"ה ל"ק דלפמ"ש בש"ס דבחטאת העוף כיון דחותך השדרה והמפרקת בודאי כשר בקנה לבד א"כ ל"ק כלל ודו"ק

שם אפי' כחוט השערה עט"ז שהאריך אי בעי רוב גדול כמ"ש המרדכי או כשיטת הפוסקים דבחוט השער' סגי ובראשית ההשקפ' נפלאתי מאד דהא הוא ש"ס ערוך דמוקי בדף מ"ם בחצי קנה פגום דכלהו בהדי הדדי קאתו והיינו אם נימא דסגי בחוט השערה אבל אם נימא דבעי רוב המנכר א"כ לענין ע"ז מכי שחיט פורתא מתסרא ונפיק מכלל קדשים ופקע ש"ח ובאמת הט"ז לשיטתי' דס"ל בסי' ב' ס"ק י"ד דבעי מעשה רבה אבל גם שם דבריו תמוהין כמ"ש בנקה"כ והאחרונים וא"כ יקשה על המרדכי והפר"ח והפר"ת שהאריכו בשיטת המרדכי ולא הביאו מהך דחולין ואולי לפמ"ש הפר"ח דמדאוריית' בודאי כשר בחוט השערה רק מדרבנן צריך רוב הניכר א"ש דעכ"פ מה"ת חייב שלשה חטאות ודו"ק וע' תוס' דף כ"ח ע"ב ד"ה רב שהקשו מרב דשיער בחלל עוביה וכתבו דלפי המסקנ' א"ש דגם רב ס"ל מחצה על מחצה אינו כרוב ותמהתי דלמה לא כתבו דבטריפ' בעי רוב הנרא' לעינים וכדאמרו שם ואולי כיון דעכ"פ הי' רוב עובי' אף דלא היה רוב חללה עכ"פ טריפות הניכר היה בודאי אף דבחללה לא היה הרוב מ"מ במחצה סגי אבל זה צ"ע כיון דעכ"פ בעי רוב חללה א"כ רוב עוביה אינו מזיק כלל

סימן כ"ב ס"א צריך לשחוט הוורידין. הטעם שמא ישכח לחתכם אבר אבר כמ"ש הרשב"א והרא"ש ולכאור' לשיטת ר"י בתוס' ר"פ השוחט דבדיעבד כשר אף שלא שחטו א"כ שוב ל"ח שמא ישכח כמ"ש הגאונים לעיל סי' א' ולכאור' אמרתי ע"פ דברי הט"ז סי' צ"א דכל שיש איסור ברור לפנינו חיישינן א"כ כאן הוה איסור ברור אך זה בעוף שדרכו לצלותו שלם ויש איסור ברור אבל בגדיים וטלאים כיון שאין דרכו עכ"פ ל"ח באיסור ברור. והנה אם נימא דבגדיים וטלאים נמי אסור א"כ לפ"ז בק"פ דמצותו לצלותו ראשו על כרעיו וכלו ואסור לחתוך ממנו ועתוס' ר"פ כיצד צולין וא"כ שוב היה צריך לשחוט הוורידין ג"כ וזה לא נזכר ואולי כיון דאינו רק איסור דרבנן ובפסח דהוא קדשים לא החמירו כמ"ש התוס' בר"פ כיצד צולין שם לענין כבד ע"ג בשרא מה גם דבקדשים ודאי דם שמלחו אינו רק מדרבנן והרי צלייה ודאי הוה כמליח' וא"ח מה"ת פשיט' דל"ח בקדשים בזה ודו"ק

סימן כ"ד ס"ב כמלוא צואר חוץ לצוואר כמלוא צוואר בש"ס הוה זאת אבעי' ואפשיט' ממשנה וק"ל דא"כ למה לא פריך על ר"ז מה קמ"ל דמלוא צואר וחוץ לצואר דע"כ הוא כן דאל"כ למה צריך בסיפ' מלא צואר אחד והיינו חוץ לצואר הא אינו צריך חוץ לצוואר כלום ויש ליישב דהא דכיון דשוחט שני בהמות צריך להיות סכין מלא צואר וחוץ לצואר כמלוא צואר אחד שיהי' סגי לשתי בהמות לכך קמ"ל דאף בבהמ' אחת צריך חוץ לצואר וע"ז מבעיי כמה יהי' חוץ לצואר או משהו או מלא