דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) פב

דאיסור' יהי' מקרי קלקול עי"ז וזה דוקא לשיטת הרשב"א דכל הבהמ' אסור' אבל להרא"ש דלא אסור רק מקום ששחט א"כ שפיר מקש' ות"ל דלהרשב"א ל"ק קושית הש"ס דהא נ"מ דמצר קלקול שמנונית דאיסור' לא קלקל כל הבהמה אבל קלקול דע"ז אסר כל הבהמ' ודו"ק

שם בקושית הט"ז ס"ק י"ד ונשאלתי מתלמידי דלמה לא מקשה באותה בהמה עצמה תאסר משום אבמה"ח הבעין שע"פ הסכין מתחלת השחיט' וראיתי בפמ"ג שכפי הנראה הרגיש בזה אבל לא יכולתי לעמוד על דבריו. ולפענד"נ בכוונתו דבאמת מה שע"פ הסכין הוא נבלע בהדם שע"פ הסכין ונשטף על ידו רק שבסוף השחיט' לכי חיימא הרי מה שנבלע בתוך הדם שע"פ הסכין נבלע בסכין ע"י החמימות שנתחמם הסכין מבה"ש וא"כ שוב נאסר לשחוט בו דהרי הסכין תפלוט להשחיט' אחרת לבסוף השחיט' מה שכבר נבלע בו וע"ז כ' כיון דא"א רק ע"י הדם והרי בדם אמרינן משרק שריק ואינו בולע ומפליט ודו"ק ועפר"ח: שם ס"ק י"ז ע"ש בענין רגיל דהוה בשלשה זימני צ"ע דביו"ד סי' רכ"ו מבואר בשם הירושלמי דתרי זימני מקרי רגיל ע"ש וביד שאול ויד יוסף מ"ש בזה וצ"ע

שם ס"ב ע"י הדחה. ע' ש"ך ס" ט"ז שהשיג על המהרש"ל והנה אחד מהתלמידים הקש' דלכאור' המהרש"ל לא ראה דברי התוס' חולין דף ח' ד"ה והלכת' שכתבו לבסוף דאסור לחתוך בה אפי' צונן בלא הדחה או קנוח לאמרי לה דלא בעי הדחה הרי מבואר דעכ"פ קינוח בעי אף למ"ד דלא בעי הדחה. והשבתי דאין ראי' לבלית' דפרסאי די"ל דקינוח מעט בעי אבל לא קינוח דבלית' דפרסאי ולכך כ' הש"ך דהרא"ש ס"ל דכל קינוח שאינו כמו בלית' דפרסאי לא חשוב קינוח וא"כ הוה קנוח בלית' דפרסאי אבל התוס' שכתבו סתם קינוח אדרב' משמע דסגי בקינוח בעלמ' וכמו שנרא' מהרמב"ם ספ"ו דה' שחיט' ועפר"ח

סי' ט"ז ס"ט ואם אחרים רואין ששחטו כראוי אסור לשחוט אחריהם כנ"ל עכ"ל נשאלתי מאחד מתלמידי מה חידש הרמ"א והא כן מבואר בטור וגם הטור לא כ' מדנפשי' והוא משנה ערוכה חולין פ"ו אם אחרים רואין אסור לשחוט אחריהם. והשבתי דהטור הוסיף ששחטו כראוי ובמשנה ליתא רק שאחרים רואין והיינו שבאמת אם אחרים רואין ולא ידענו מה ראו אם שחטו כהוגן או לא הנה זה ברור דבודאי מותר לשחוט אחריהם דאטו האחרים מלמדים אותם ומזהירם והלא זה נקר' עומדים ע"ג וכאן קתני אחרים רואים והרי רוב מעשיהם מקולקלים וא"כ מותר לשחוט אחריהם ואפי' לכתחלה ולכך כ' הטור דאם אחרים רואין ששוחטין כראוי ומעידים שראו ששחטו כהוגן אף שיצאו מגדר הרוב מכל מקום כל ששחטו כראוי אסור לשחוט אחריהם וזהו שהוסיף הטור כראוי ולזה כוון הרמ"א במ"ש כנ"ל והיינו שיפה הגיה הטור תיבת כראוי. והנה בזה מיושב מה שדקדק הט"ז ס"ק י"ג דלמה נקט באחרים רואין אסור דזה אינו רבותא כ"כ דהא בדיעבד ששחטו שחיטתן כשרה הו"ל למנקט בגדול שא"י לשחוט שאסור' שחיטהו ואפ"ה אסור לשחוט אחריו והנה מה שכתב הוא דמותר לשחוט אחריו דרוב מעשיו מקולקלים אני תמה דברמב"ם פ"ז משחיט' ה"א מבואר דגדול שא"י אינו רק ספק נביל' וא"כ לא הוה בודאי נבלה ולא רוב ובודאי אסור לשחוט אחריו ועכ"מ שם וכמדומ' שכבר הרגישו בזה המחברים ובהחפזי לא ראיתי מי שעמד בזה אבל לפמ"ש א"ש דקדוק של הט"ז דקמ"ל דאם אחרים רואין ששחטו כראוי הוא דאסור לשחוט אחריהם דהא דבדיעבד כשר הוא דוקא כשראו ששחט כראוי אבל כ"ז שלא נודע ל"מ שאחרים רואין אותם וכמ"ש והנה מה דנקט אחרים רבים נרא' לפענ"ד דאף אחד סגי אמנם דוקא כשמעיד קודם ששחטו אחרים דאז איסור בע"א הוחזק ולוקין אח"כ וכמ"ש הרמב"ם פט"ז מסנהדרין דאל"כ אין ע"א נאמן שילקו על ידו ודו"ק:

עוד נ"ל דאם אחרים רואין ולא אמרו ששחטו כראוי והם בעצמם ישחטו בנו אחריהם דלא לקי דא"א להתרות בהם דהו"ל התראת ספק דאף דלמותר' אינו ספק כיון שהיו יכולין כומר שלא שחטו כראוי מקרי התראת ספק וכעין מ"ש התוס' בפסחים דף ס"ג ע"ב יעו"ש ורק אם אחרים שחטו אחר חש"ו ע"י אמירתם של אלו אז אף שלא העידו עדיין כיון שבשע' שראו היו יכולים להגיד א"כ אחר ששחט הוא שפיר מתרינן בי' ע"פ אותן אחרים שאמרו שראו ששחט כהוגן ול"מ התראת ספק כיון שיש שני אנשים שראו ששחט כהוגן ודו"ק היטב ומ"ש רש"י פ"ו שם התראת ספק אף דקי"ל שמיה התרא' עשו"ת רמ"א סי' כ"ו ובירושלמי ספי"א דיבמות ודו"ק היטב והארכתי בזה בתשוב'. והנה הרב מוה' וואלף בער שענקיל מטארני הוא אומר אלי דיש ליישב דברי הרמב"ם דאם נימא דנחירתו זהו שחיטתו הוה אסור לנחור וכיון דמותר בשחיטת אמו הו"ל כנחיר' ואמרתי דל"ד כיון דבאמת הוא תי והרי העובר סופו לצאת לאויר העולם וניהו דהו"ל כסימנים שחוטין אבל מ"מ לא שחטו ולא נחרו גם מה שאמר דכוונת הרמב"ם דאף דשחטו להעובר ג"כ אפ"ה מותר ג"כ ליתא ועיין ב"ק דף ק"ו לענין חיוב דו"ה בשחיט' דפריך הש"ס ולוקמא בבן פקועה דל"צ שחיט' אלמא דלא נחשב כשחיט' כלל אף דשחטו כיון דל"צ שחיט' וא"כ ממיל' אף ששחט העובר ג"כ פטור דל"ש שחיט' כלל בב"פ ודו"ק וי"ל מה דנקט במשנ' סתם ואחרים רואין אותן משום דשם קאי אליב' דר"מ ג"כ ולר"מ דחייש למיעוט' כל שאחרים רואין ויוכל להיות ששוחט כראוי ויוכל להתברר ע"י אחרים שיגידו לכך נקט סתם דכל שאחרים רואין השחיט' כשרה אם ראו שלא קלקלו לכך קתני ואחרים רואין אסור אבל לדידן דלא קי"ל כר"מ אף דיכול לברורי סמכינן על הרוב כל עוד שלא שמענו מפיהם ששחטו כהוגן ודו"ק

שם י"ד מותר לשחוט את המעוברת עובר ירך אמו. כ"כ הרמב"ם פ"ב מה"ש ה"י והטור השמיטו. ולפענ"ד אף דדברי הרמב"ם נאחזין בסבך אי עובר ירך אמו ועלח"מ ובשעה"מ פ"ב מנ"מ שם קבץ כל הדינים ואני כתבתי ביד שאול הלכות עבדים שלא ראו כלם דברי הרמב"ם אלו, אבל לפענ"ד הדין אמת אף דלא יהיו עובר ירך אמו כיון דהיא שחט האם בלבד רק דממיל' נפק חיותא דהבן או שניתר בשחיטת אם אבל אנן בעינן לא תשחטו לשין רבים דהיינו שישחט שניהם וזה לא שייך כאן דהרי לא שחט רק האם בלבד. ובזה מיושב קושית הבאר יעקב כלל מ"ד שהקשה דלשטת הסוברים דעובר לאו ירך אמו יקשה היאך משכחת לה הא דכתב' התור' דבן פקועה ניתר בשחיטת אמו והא דאי להיתירא לא כתב קרא והרי אסור לשחוט משום או"ב ולפמ"ש א"ש דבאמת למ"ד לאו ירך אמו ג"כ מותר לשחוט דהא אינו שוחט רק לאם דהרי ב"פ ניתר בשחיטת אמו ודו"ק היטב והרי באמת אח"כ יוצא לאויר העולם והוא חי וז"ב ופשוט ודברי הרמב"ם צ"ט קצת דלמה תלה דוקא במה שירך אמו

סי' ט"ו עד תחלת ליל שמיני הב"י הביא בשם או"ח שכתב בשם הגאונים דבן יומו מותר וכולם תמהו דמבואר בשבת דף קל"ו דצריך להמתין עד שמנה ימים ועיין בכנה"ג ופר"ח ובכל אחרונים ואני מצאתי דבר נפלא ביש"ש סוף ב"ק שמביא חלופי א"י ובני בבל דבני בבל אין שוחטין בהמה שנולדה עד שמנה ימים בני א"י שוחטין בן יומו וכו' שמנה ימים לקרבן ומ"ש שם שאינו כ"י הוא ט"ס ול"ל שלא נאמר שמנה ימים רק לקרבן והן הן דברי הגאונים וא"כ ל"ק משבת דשם היה בבבל ודו"ק ויש שם כמה שנוים

סימן י"ח ס"ו כמגע ראש השבולת בש"ס אמרו דמיא לסאסה מהו אמר מאן יהיב לן מבישרא ואכלינן לפענ"ד מה שרצה לאכל אף שעכ"פ הוה בהמה שהורה בה חכם אך נרא' דבא להורות מה דאמרו בחולין דף מ"ז ורבה בב"ח היכא שקיל מינה בשרא והא חכם שהתיר אסור מפני החשד ומשני במתקלא ולפ"ז במתנה ודאי דאסור אך זה אם אמר בעת שמורה להיתר על בהמה זו אבל אם אמר קודם מעשה אז אף שיארע כן אח"כ ל"ש חשדא דהא אז לא היה חשד כלל ולזה אמר מאן יהיב לן מבשרא ואכלינן דהא כשיארע ל"ש חשד כלל ומיתר לאכול וכעין שאמרו ת"ח שאמר דבר אם לאחר מעשה אין שומעין לו קודם מעשה שומעין לו

שם סט"ו שיבר עצמות בש"ס אמרו הלכה כר"ח בשיבר עצמות ולפענד"נ הטעם דהנה באמת ר"ה ס"ל דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ולכך לא תלינן ור"ח ס"ל דסכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי ולהסכין הי' לו חזקת בדוק ולפ"ז נ"ל לפמ"ש הש"ך בנקה"כ סי' שצ"ו דלכך מעמידין בגל כמו שהוא השתא מת כן מת קודם ולא אמרי' דחזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא לאו כלום היא משום דיש לך להגביל מתי יצאת מחזקתו תיכף בשעת נפילת הגל וביאור הדברים כתבתי בתשובות הרבה דענין החזקה הוא כמ"ש הרמב"ם דהוא רגלים לדבר דאין לך להוציא דבר מחזקתו כמו שהי' ולכך חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקר' לאו חזקה היא ותלינן בכל מה שנוכל לאחר הדבר שנשתנה הענין ולפ"ז זהו אם אין לנו מקום להגביל מתי נשתנה הדבר אבל כל שיש לנו להגביל הזמן שוב אזלינן בתר חזקה דהשתא ולפ"ז גם כאן באמת הסכין יש לו חזקת בדוק ועכשיו מצינו בו ריעותא וכיון שיש לנו במה לתלות ע"י שבירת עצמות פשיטא דתלינן בזה, ובזה נרא' דזה שנחלקו הפוסקים אם נגע במפרקת של אחת מהם דיש להחמיר אף בנאבד והרא"ש והרבה פוסקים חולקים וע' סעיף י"ב ולפמ"ש א"ש דבאמת כל שיש לנו להגביל מתי יצאת יש לנו לתלות שאז נשתנה אלא שאין כאן חזקה דהשתא כלל דהא נאבד וס"ל להרא"ש דמה"ת להחזיק ריעותא והפוסקים ס"ל כיון דעכ"פ יש לך גבול לומר דאשתני אז מחמרינן וניהו דאינו ודאי אבל עכ"פ חוששין ודו"ק היטב

סימן י"ח טבח שלא הראה סכינו לחכם. עיין חולין דף י"ז א"ר חסדא מנין לבדיקת סכין מן התורה שנאמר ושחטתם בזה ואכלתם פשיטא כיון דכי ניקב טריפה בעיא בדיקה לחכם קאמרינן ע"ש ובעת למדי זאת בשנת תרל"ג אור ליום וא"ו וישב קשיא לי מה פריך הש"ס לשיטת הרמב"ם דספק מה"ת שרי וחידשו האחרונים דדוקא באם האיסור מפורש אמרינן דספק שרי אבל אם ההיתר כתוב בפירוש אז ספק אסור וא"כ מה קושיא אם לא הי' כתיב ושחטתם בזה דהיינו ע"י בדיקה שבדק להם א"כ לא היה צריך בדיקה דכל שיש ספק אם יהי' נקב שוב מותר מה"ת אבל אם כתיב ושחטתם בזה היינו דוקא כשבדק הא ספק אסור והיא קושיא נפלאה. אמנם נרא' דזה דוקא הבדיקה לאחר שחיטה דהספק שמא ניקב אינו רק ספק אם נתחדש שם פגימה בזה שייך ספק מותר מה"ת אבל בדיקת הסכין קודם שחיטה דהספק הוא שמא הוא פגום וא"כ ל"ש ספק דהא הספק הוא שמא פגום ואם הוא פגום שום ודאי יהי' נקב ואסור ול"ש ספיקא להקל וא"כ ושחטתם בזה דהיינו מה ששאול בדק להם סכין קודם השחיטה ע"ז ל"צ קרא ושפיר פריך כיון דספק שמא פגום הוא ובודאי ינקוב. ובזה יש ליישב דברי הש"ך סי' ב' בהשגתו