דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) פא

וכמ"ש בטעמו ואמאי ימותו כלן וע"ז משני דרב סבר כר"א ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם פ"ז מע"ז דפסק גבי טבעת כרב והקשה הכ"מ והלח"מ דא"כ אמאי פסק פ"ו מפהמ"ק ה"א כמשנה דימותו כלן והא רב סובר כר"א ולפמ"ש א"ש דכיון דכל הקושיא של הש"ס היה דוקא לאחר דיכבשינהו דניידי ובכה"ג פסק רבינו דאם הקריב הורצה דאין בע"ח נדחין ופירש הלח"מ פ"ו מפהמ"ק דקאי לאחר שהפרישן ע"ש וא"כ שפיר פסק רבינו דבלא הפרישן אסור בהפרישן שרי. ובזה ניחא מה דפסק רבינו שם בהלכה י"ט דאם נתערבו אברין באברין דיצאו לבית השריפה וכרבנן דר"א דף ע"ז ותמה הלח"מ דהא פסק כרב והא סובר כר"א ולפמ"ש אתי שפיר דשם בשחוטין דנראין רק דר"א סובר כחנן המצרי כדאמרו בדף ע"ג שם וא"כ שפיר לרבינו יצאו לבית השריפה דנדחו כיון דהיה צריך נכבשינהו דניידי ונדחה מקודם וז"ב מאד. ובזה מיושב קושית הכרו"פ ס"ק כ"ב דמאי מקשה על רב ממשנה לוקי המשנה כר"י דס"ל דלא מועיל ס"ס ובנפל רק מטעם ס"ס שרי ועוד דלאכלם כלם בב"א אסור אף בנפלה וא"כ יש לחוש שמא יקחו כל הכהנים בב"א והיה כאוכל בב"א ולפמ"ש אתי שפיר דבכה"ג שהפרידם מתחלתם ל"צ לטעם ס"ס וגם לאכלם יחד שרי דהא ל"ש דהדרא לקביעותא והא דפריך דוקא ללב הוא משום דבלא רב הו"א דלא תלינן כלל בנפילה אבל השתא דחידש רב דתלינן בנפילה פריך מכח כ"ש וז"ב ודו"ק. ובזה מיושב קושית המנחת יעקב כלל מ"ב ס"ק י"ד כיון דבעינן שאדם אחד יאכל שתים שתים אם כן מאי פריך ממשנה הא א"א להקריב שתים דאין אחד זובח שנים בב"א ולפמ"ש אתי שפיר דבכה"ג שמפרידן מקודם ל"צ לזה וכמ"ש

שם ס"ז או כפל מעצמו לים. בש"ך ס"ק נ"ז הקשה דלשיטת רמ"א לקמן דס"ס לא מועיל בדבר שיל"מ ה"ה נפל לא יועיל דהא נפל לא מתירין רק מכח ס"ס ובדבר שיש לו מתירין לא מועיל ס"ס ע"ש ולפענד"נ דנפל בודאי מועיל וכמ"ש הש"ך ס"ק נ"ה דבספק מוכן מועיל ס"ס בדבר שיל"מ ומטעם שכתב הרא"ש בתשובה כלל ב' גבי חדש דמועיל ס"ס דהוה ס"ס שמא לא הוה חדש וליכא איסור בכה"ג מועיל ס"ס ודוקא בתערובות דמטעם ביטול אתינן עלה לא מועיל ס"ס דמוטב שתאכלנו בהיתר משא"כ בזה ע"ש ולפ"ז היה בנפל דיש מקום לתלות שאין כאן איסור כלל בזה מועיל ס"ס ובשלמא בכל ס"ס דהוא מטעם תערובות דודאי יש איסור רק דאיכא ס"ס מכח ביטול בזה שייך דבר שיל"מ משא"כ הכא דיש לתלות דאין כאן בשום מקום איסור וז"ב. ובזה מיושב קושית הכרו"פ דא"כ מאי פריך הש"ס בע"ז דף ע"ד ולתני ככרות של חמץ והא לפמ"ש הבה"ז דהיכא דמשליך אחד משום מצוה הוה כנפלה ממילא וה"ה כאן דמצוה לשרוף אף תערובות חמץ לשרוף ככר אחד ולשתרי כלם וכן הקשה גבי תרומה לר"א דסובר דהוה דבר שיל"מ דהא צריך להרים משום גזל השבט ולפמ"ש א"ש דהנה זה פשוט דדוקא בס"ס יש מקום להקל אף בדבר שיל"מ בחדש וכדומה אבל בחד ספק לא מקילין בדבר שיל"מ אף בדרבנן וכדאמרו בביצה. דף ד' וע' בש"ך כאן ס"ק נ"ט ולפ"ז שם דליכא ס"ס רק ספק אחד לא מקילין בדבר שיל"מ וככרות של חמץ הוה דבר שיל"מ לשיטת הרמב"ם והפוסקים וע' סי' ק"ב ודו"ק

עיין ש"ך שהקש' בס"ק ס"ה אות ל"ה על המהרא"י דהוכיח מדברי ר"ת ור"י שכתבו להתיר בס"ס בדרוס' אי לאו דספק הראשון בגופו ור"ת מתיר גם בזה והוכיח דא"צ לברר דאל"כ הא צריך לברר והקשה הש"ך דא"כ בזבחים דף ע"ד דאוקמא דאערב בנפילה הא מהראוי להתיר משום ס"ס לר"ת דמ"ל ספק דרוסה מ"ל ספק נפילה ומצאתי בשו"ת עבודת הגרשוני סי' ק"י שהקשה ג"כ כן וכתב דספק כפילה הוה כודאי טריפה דהרוב הוא טריפה רק היכא דידענו בבירור שלא נתרסקו אבריה ור"ת לא התיר רק בספק דרוסה שאין אנו יודעין אם נדרסה ביר או ברגל אבל כל שנדרס' ביד הוא בודאי טריפה ע"ש ודבריו תמוהין מאד דהא נפילה אינו רק ספק טריפה דחיישינן לריסוק אברים וכמ"ש רש"י שם ואמאי הוה ודאי טריפה ומ"ש שם באותה תשובה לתמוה על רש"י ותוס' בכתובות כ"ג ובקידושין דף י"ב לענין אם הקלו בשבויה שכתבו דיבמה לשוק נמי יש חשש כרת וע"ז הקשה למה לא הוכיחו מב"ב דף קל"ה דיבמה לשוק רק לאו לא ידעתי מה קשיא ליה הא שם ג"כ לא כתיב רק אם הקלנו בשבויה ניקל בא"א ולפי גירסת מהרש"ל הוא דומה למה דאמר כאן ובפרט לגירסתינו מביא בהדי' אם הקלנו בשבויה דמנוולה נפשה לגבי שבאי וא"כ בודאי ל"ק וצע"ג. גם מ"ש בסוגיא דאין לי אחין לא הזכיר מדברי הנימוקי' שם ועיין בש"ע סי' קנ"ו וסי' קנ"ז ודו"ק:

ובגוף קושיית הש"ך והעבוה"ג הנ"ל נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה ר"ת ור"י נחלקו בספק דרוסה שנתערבה באחרים דדעת ר"ת דהוה ס"ס והר"י סובר דאין זה מחשב לס"ס דספק אחד בגופו נעשה ודאי איסור ולא מועיל הספק השני ועיין בט"ז סי' ק"י שהביא כן בשם או"ה דנעשה ודאי איסור ולכאורה תמוה דל"ש לומר שנעש' ודאי איסור דהא ספק טריפה מועיל יב"ח וא"כ אם תחיה יב"ח נתגלה שהי' כשר וא"כ שוב א"א לחשבו לודאי איסור שעכ"פ אין ודאי רק ספק איברא דלפ"ז צ"ב דהרי סוטה דעשתה התורה לספק כודאי כמבואר ריש נדה והרי לאחר שתשתה המים סוב טהורה היא ואפ"ה מקרי ודאי טרם ששתתה. אמנם נראה דשאני התם דגם לאחר ששתתה אינו ודאי שלא זינתה דאימר זכות תולה לה כדאמרו בסוטה דף וא"ו וא"כ שוב קודם ששתתה הסוטה היא ודאי ואח"כ שוב לא הוה רק ספק והתורה התירה דהא באמת אית לה חזקת טהרה רק שאתרע לה ע"י קינוי וסתירה וכל ששתתה ולא בדקוה המים אינו רק ספק ואוקמינן אותה בחזקת טהרה ועכ"פ קודם ששתתה יש לומר דהוה כודאי ובזה היה מקום לומר דלכך ר"ש ס"ל דס"ט ברה"י רק ספק דהרי ר"ש לשיטתו דס"ל בסוטה דף מ"א דאין זכות תולה דא"כ אתה מדהה את המים ושוב ע"כ דלא נעשה כודאי דהרי תוכל לשתות ותהיה טהור' וע"כ דלא הוה כודאי עכ"פ וז"ב ודו"ק ואף דבנד' דף ג' אמרו דס"ל לר"ש דסוט' הוה רגלים לדבר י"ל דע"כ ר"ש ס"ל דסוט' מה דנעש' ודאי הוא משום רגלים לדבר ולכך כל ששתת' ולא בדק' הרגלים לדבר אתרע. ובזה י"ל מה דאמרו ואבא ר"ש גמר לה סוף טומא' מתחלת טומא' והקשו בתוס' ישנים דאכתי תקשה אי מתחלת טומא' גמר א"כ ברה"י דתחלת טומא' ודאי כדגמר מסוטה ולפמ"ש א"ש דר"ש לשיטתו ס"ל דגם בסוטה לא נחשב כודאי דהרי יוכל להיות שתשת' ותחי' וזכות אינו תולה וא"כ אתגלי למפרע שהית' טהור' וא"כ גם קודם ששתת' הוה רק ספק ודו"ק כי הוא ענין חדש ומעתה הדרן לדוכתא דא"א לומר דהספק הראשון נעשה כודאי דהרי יוכל להיות שתחי' אחר יב"ח ולא תהי' טריפ' וע"כ לא הוה רק ספק וא"כ נוכל להצטרף הספק שבתערובות שתהי' ס"ס וז"ב. ולפ"ז יש ליישב הקושיא הנ"ל דהרי בקדשים א"א להמתין עד יב"ח דעכ"פ כעת היא נדחה ואי נימא דגם בע"ח נדחים אף שתחי' אחר כך הוה נדחה ונראה ואף אי נימא דאין דיחוי בבע"ח וגם בנראה ונדח' לא מפסל מ"מ יש זבחים שאינם ראוים לאחר יב"ח וצריכין להיות בן שנה וא"כ שוב נעשה הספק ודאי איסור לגבי הקרבת מוקדשין ושוב לא מצטרף הספק שבתערובות ודו"ק כי חריף הוא. ובזה יש ליישב הרבה קושיות ואין כאן המקום

השמטות להלכות שחיטה

סי' ט' אם שחט בסכין מלובנת הפוסקים דחו להך דר' זירא דהרי בדף י"ז אמרו דרב יימר ס"ל דל"צ לבדוק אתלת רוחתא מדר"ז דביה"ש מרווח רווח והרי לא קיי"ל כרב יימר וע"כ דלא קי"ל כר"ז. ולפענ"ד אין הוכחה דהרי התוס' והר"ן כתבו דמהך דמקשה והא איכא צדדין ש"מ דאפי' ניקב הוושט כנגד מה ששחט טריפה ע"ש וכן קי"ל סי' כ"ו. ולפ"ז י"ל דבאמת אינו ברור דבה"ש מרווח רווח רק דבאמת נגד החשש שמא בשעת השחיטה מנקב דאינו ג"כ חשש גדול דהא כבר נשחט לעומת זה נוכל לסמוך על בה"ש מרווח רווח אבל שלא נצריך בדיקה אתלת רוחתא לכתחלה דיש לחוש שמא תנקב קודם השחיטה בודאי חיישינן ולכך לא קי"ל כרב יימר אבל בליבן סכין קי"ל כרב יימר וגם י"ל דבאמת כל שהספק דלמא במקום נקב קשחיט הו"ל ספק בשחיטה ובחזקת איסור קיימא משא"כ שם דעכ"פ אותו מקום כבר נשחט ולכך אין ראי' מר"ז לרב יימר ועיין רש"י דף י"ז ע"ב ד"ה הא שמסיים דקי"ל כהני דפליגי ארב יימר ואם שכח ולא בדק קודם שחיטה בודק לאחר שחיטה והוא תמוה לכאור' לאיזה צורך כ"כ. וראיתי בישוע"י שנתקש' בזה ולפענ"ד דכוון למ"ש הט"ז דכל שיודע אמרינן בה"ש מרווח רווח אבל אם שחט ושכח לבדוק בודק אח"כ אבל צ"ע דאחרי דלא קי"ל כרב יימר לא סמכינן לכתחל' גם ביודע מיהו י"ל דרש"י כוון דבדיעבד בשכח מועיל הבדיק' אח"כ כיון דאין איסור ברור ואף אם מצא פגום סמכינן על בה"ש מרווח רווח ולכתחל' צריך בדיקה אחר שחיטה כדי שאם ימצא כשר יהי' ברור שהוא כשר בלי חשש איסור ודו"ק

ס"י ס"א מפני שהוא מקלקל. בש"ס אמרו ות"ל משום שמנונית של איסור' ופירש"י דאע"ג דמקלקל מ"מ אסור בשביל זה. ולכאורה לשון ות"ל הוא שלא בדקדוק דבכ"מ לשון ות"ל היינו דלמה לך טעם זה הא יש טעם זה אבל לומר דאין הדבר נכון לא יצדק לשון ות"ל רק שמקש' והא איכא שמנונית דאיסור' וגם קשה הא נ"מ דמכח ע"ז אסור אף בהכאה אבל משום שמנונית אינו אסור רק באכיל' אך נראה דקושית הש"ס הוא דהנה בטעם מקלקל הוא משום שבחייה עומדת לשלשה דברים ולכך במסוכנת אסור ובאמת התוס' הקשו דלענין שבת חשוב תיקון בכל זה ומחלקו בין שבת דמלאכת מחשבת הוא משא"כ בשאר שחיטות. ומעתה י"ל דהכי מקשה דלמה לך טעם מקלקל שבחיי' עומדת לשלשה דברים וא"כ לא הוה טעם טוב כמ"ש התוס' ות"ל דבלא"ה לא הוה מתקן דהרי אסור משום שמנונית דאיסורא וא"כ לא תיקן בהשחיט' דהרי אסרה באכיל' ופשיט' דלא מקרי תיקון. ובזה מיושב היטב דברי הרא"ש שהקש' דמ"פ ות"ל הא מצר שמנונית איסורא לא אסור רק אותו מקום של השחיט' ובשביל ע"ז אסור כל הבהמה ותמה המהרש"א דאכתי קשה דמ"מ אמאי יהי' מותר הא עכ"פ אסור משום שמנונית דאיסור' ולפמ"ש א"ש דבאמת הכי קושית הש"ס דעי"ז דשמנונית